פילגש בגלבוע
ה׳ באב ה׳תשפ״ב (אוגוסט 2, 2022)
זוועת הסרסור בסוהרות – כלומר השימוש בחיילות יהודיות שהתגייסו לשירות חובה, כצעצועי מין לסיפוק תאוותיהם של מחבלים רוצחי יהודים הכלואים בכלא גלבוע – הזוועה מעוררת הפלצות הזו, אינה עוד סתם פרשה, מדובר באירוע בסדר גודל תנ"כי, אירוע בקטגוריה של 'פילגש בגבעה', אירוע שאם לא נלמד אותו היטב וללא פשרות, אירוע שאם לא נבין את עומק הפלצות ונחזור כעם בתשובה שלמה שמשמעה לא רק הענשת קצין כזה או אחר, אלא תיקון מן היסוד של כל המציאות המעוותת שאיפשרה לזוועה המטורפת הזו להתחולל – ובכן אם לא נעשה זאת, אנחנו מעמידים בסימן שאלה את עצם זכות קיומה של מדינת היהודים.
פילגש בגבעה
במעשה 'פילגש ב (עיר) גבעה' מתואר כיצד מוציא איש משבט לוי, שנטה ללון בעירם של אנשי בנימין, את פלגשו, אל אנשי הבליעל בעיר, שצבאו על הבית ודרשו לשכב עמו משכב זכר.
בדיוק כמו במעשה הסוהרות, מוקרבת כאן אשה (אצלנו הוקרבו כמה וכמה נשים) בכדי לספק את תאבתם של בני הבליעל ולשמור על השקט…
לפנות בוקר, מצאה בעלה מתה על מפתן ביתה, ובכדי לזעזע את שבטי ישראל הוא מבתר את גופתה ושולח חלק מגופה אל כל אחד מהשבטים.
הסיפור מסתיים במלחמת אזרחים נוראה ורק כשרבבות מישראל מוצאים בה את מותם ושבט בנימין כמעט ונמחק מהמפה, נמחה הכתם המוסרי שדבק בעם באותו עוון נורא והחיים חוזרים אל מסלולם.
ברור שסיפור פילגש בגבעה מתאר לנו משהו שהוא הרבה יותר מהסיפור עצמו. אנו פוגשים את עם ישראל שקוע במדמנה מוסרית נוראה, וגם במצב של חוסר משילות (אין מלך בישראל). אמנם ידם של הבריונים שבקשו לאנוס את האורח, גברה על תושבי העיר שלא מיחו בידם, ואולם מלכתחילה, איש מתושבי העיר לא הזמין את האיש ופילגשו ללון בביתו. המציאות היא במידה רבה מציאות מוסרית סדומית.
ואולם לאחר מעשה, מצליח האיש הלוי לזעזע את כל שבטי ישראל. הם מבינים היטב את אחריותם הקולקטיבית, הם מבינים שהזוועה הזו לא התרחשה בפלנטה אחרת, אלא בקרב עמם ומולדתם. הם מבינים שאם לא יקומו ויעשו מעשה אמיתי ונחרץ, אשר ישיב את העם למסלולו המוסרי הנכון, רע ומר יהיה גורלם שלהם.
הסרסור בסוהרות
על פרשת הסרסור בסוהרות, אפשר להביט כעל עוד מעשה פשע שיש לחקור, להעניש את האשמים הישירים, לחדד את הנהלים שהופרו – ובזה מסתיים העניין.
כבכול כלא אחר, גם בכלא גלבוע, שוחדו המחבלים בתנאי לוקסוס מיוחדים – אוכל מיוחד, לימודים אקדמיים, בישול עצמאי וכדומה. למנהיגיהם נתנו פינוקי ייתר מה שהפך אותם על פי עדות הסוהרת, למלכי הכלא, שבכדי לרצותם, נדרשו מן הסתם פרווילגיות הולכות וגוברות. לבסוף דרשו אותם מלכים, אתנן מיני מצד הסוהרות, ואלו – הוקרבו בפקודה על ידי מפקדיהן, והפכו לשפחות מין של אותם מחבלים רוצחי יהודים.
כך נשמר השקט בכלא גלבוע.
שמועות ראשונות על הפרשה החלו להתפרסם כבר בנובמבר 2017 (לפני חמש שנים!) כשסוהרת, שניסתה לשווא להתלונן בפני מפקדיה בשב"ס, הגישה תלונה במשטרה בגין הטרדה מינית מצד אסיר עולם ביטחוני -"מלך הכלא" – המחבל – מוחמד עטאללא.
ביוני 2018, חשף לראשונה כתב ערוץ 20 – לירן לוי – את הפרשה והוסיף פרטים שלפיהם קצין המודיעין של הכלא – רני באשה – כפה על החיילת ועל חיילות נוספות, להימצא לבדן עם אותו אסיר, על פי בחירתו, לשם סיפוק יצריו.
ביחידת להב 433 החלה חקירה נגד קצין המודיעין באשה ונגד מפקד הכלא בסם קשקוש, ואולם החקירות הללו טוייחו, קצין המודיעין הועבר לכלא אחר ומפקד הכלא יצא ממילא לגמלאות.
"ביולי 2020 הודיעה פרקליטות המדינה כי מומי למברגר, המשנה לפרקליט המדינה, החליט לסגור את התיק הפלילי נגד קצין המודיעין מחוסר ראיות, ואילו התיק נגד מפקד הכלא נסגר מחוסר אשמה. קצין המודיעין הוחזר לתפקידו בשב"ס. בסוף אותו חודש הודיעה פרקליטות מחוז צפון כי תגיש כתב אישום נגד מוחמד עטאללה, האסיר הביטחוני שתקף מינית את הסוהרות, בגין מעשים מגונים בשלוש סוהרות." (ויקיפדיה).
כלומר אל הטיוח של שירות בתי הסוהר, הצטרפה כמקובל גם פרקליטות המדינה בראשות מיודעינו שי ניצן ובאמצעות המשנה למברגר, שהגיע למסקנה כי אין ראיות לביסוס התלונות נגד המפקדים – (למרות שקצין המודיעין הודה בחקירתו כי ידע על המתרחש ורק טען להגנתו שהעניין נועד להשיג ידיעות מודיעיניות מהמחבל…) אבל יש די ראיות… בכדי להגיש כתב אישום נגד המחבל עצמו… ששפוט ממילא למאסר עולם…
אתם הבנתם את זה…?
יש ראיות נגד המחבל, אבל אין ראיות נגד הקצינים שכפו על החיילת את הבידוד במחיצתו…
שום ציוץ מצד ארגוני הנשים (שיודעות בהחלט להשמיע את קולן) לא נשמע. התקשורת ושלל שדרניות שזהו לחם חוקן, נאלמו דום – אפילו הג'ינג'י הזועם (עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון) נרדם הפעם ולא הגיש בג"צ – דממה.
ייתכן שנסיון הטיוח היה מצליח, ואולם ב 6 בספטמבר, הצליח בכל זאת אירוע אחר בכלא גלבוע, לטלטל את החברה הישראלית. ששה אסירים נמלטו מהכלא באמצעות מנהרה, ביניהם זכריה זביידי הנודע לשמצה.
הפעם, לא נדחקה הפרשה לקרן זווית ובתוך זמן קצר הוקמה וועדת בדיקה ממשלתית לחקר האירוע.
ברור כי הסרסור בסוהרות – שהוא חמור פי כמה מהבריחה מאותו כלא – לא טילטל את החברה הישראלית כמו בריחת האסירים.
אולי כי לא נודעו לציבור עומק פרטי ההתעללות, ואולי – כי בריחת האסירים פגעה בכבוד (ובביטחון) הישראלי – משהו שנטוע היטב בתודעה העכשווית – בעוד פרשיית הסירסור התרחשה במרחבי הזהות והתודעה היהודית, שישראל בעידן הפרוגרסיבי, מבקשת להתרחק מהם.
סביר להניח כי זוועת הסירסור היתה נדחקת לקרן זווית, אילולי עדותו של מפקד הכלא, בוועדת הבדיקה לעניין בריחת האסירים, עדות לפיה הסרסור בסוהרות אכן התרחש – ואילולי המסע הציבורי שאחת הנאנסות החלה בו ושהתקשורת כבר לא יכלה להעלימו מן העיין – וכדרכה הנלוזה, נכנסה לתחרות, מי יפרסם יותר פרטים "פיקנטיים" מן האירוע.
כשהזדעזעו אמות הסיפים בשל בריחת האסירים, טענתי כי וועדת חקירה לעניין הסרסור בסוהרות, חשובה פי כמה מן הוועדה לעניין בריחת האסירים
סביר אמנם כי את הזעזוע הציבורי שכבר לא ניתן להשתיק, יטייחו עכשיו בסוג כזה או אחר של וועדת חקירה. ואולם ברור כשמש כי הוועדה שתקום, תקפיד מאוד לראות את העצים, אך בשום אופן לא את היער. השופטים וחברי הוועדה שייבחרו בקפידה, לא יעזו להתמודד עם השאלות האמיתיות שאעלה כאן, וממילא ברור שמסקנותיה נוכח המשבר הטקטוני, תהיינה טקטיות ולא אסטרטגיות. לא 'פילגש בגבעה', לא חשבון נפש ציבורי ולא שום דבר שמתקרב לזה. הנהלים יהודקו, השין גימלים ישלמו את המחיר, ובא לציון הטייח הגואל…
לכן ספק רב אם נזקה של וועדה שכזו, לא יעלה על תועלתה.
השאלות שאיש לא שאל ולא ישאל.
- מדוע לוחמי האוייב מוחזקים כאסירים פליליים, מדוע לא הושמדו בקרב, ומשנפלו בידי כוחותינו, זכו להשפט כאזרחים ולהנות הן ממעמד של אסירים פליליים (והרבה מעבר לו) , והן מעמד של שבויי מלחמה?
- כיצד הפכו האסירים הביטחוניים ל"למלכי הכלא"?
- האם מפקדים ערבים, מסוגלים לאורך זמן להתנהל ללא סתירה פנימית מול לוחמי החירות מבני עמם?
- האם הצבתן של נערות יהודיות, במציאות של הפקרות מינית, בין הפיקוד הערבי שתחת מרותו הן משרתות, לבין האסירים הערבים שאותם הפיקוד הערבי מנסה לרצות, לא יצרה דיסוננס בלתי אפשרי?
- מדוע הוצבו מלכתחילה, סוהרות מול אסירים? מדוע סוהרות לא מוצבות מול אסירות, וסוהרים מול אסירים?
- כיצד הפך ה"שקט התעשייתי בכלא" לערך נעלה יותר, מכבודן של הבנות.
- האם לתרבות המינית בתוככי מערכת הביטחון, יש חלק במוטציה המטורפת שהתפתחה בכלא גלבוע?
- מדוע ניסו כל הגורמים, מקציני הכלא, ועד פרקליטות המדינה, התקשורת וארגוני הנשים – לטייח ולהשתיק את האירוע.
תשובה אחת מהותית – ותשובות ישירות קצרות לכל השאלות
זוועת הסרסור בסוהרות, אינה אירוע נקודתי. מדובר בקצה קרחון גדול ועצום המאיים לרסק לחלוטין ולהטביע את הטיטאניק הישראלית המשייטת על גלי הפרוגרס.
לא צמד פושעים שניהלו את כלא גלבוע, אחראים לטירוף. אחראית לו מדינת ישראל והחברה הישראלית שיצרה את התודעה והתנאים שהצמיחו את המעשים הבלתי נתפסים הללו.
כפי שמעשה פילגש בגבעה פתח לעם ישראל צוהר להבנת נקודת השפל הלאומית שאליה התדרדר – הבין ועשה מעשה, כך מעשה הסרסור בסוהרות צריך לזעזע ולהביא לשינוי עמוק בעם ישראל כיום.
כפי שהמחבל השפוט למאסר עולם הפך למלך הכלא ובנות יהודיות הוקרבו עבורו (ומן הסתם לא רק עבורו) למולך, על ידי הפיקוד הבכיר, כך מדינת ישראל כולה הפכה שבויה של שבוייה, ולכודה ביד חורשי רעתה. פרשיית הסירסור היא קריאת השקמה – אולי אחרונה – הבינו לאן התדרדרתם, הסוהרות המסכנות, הן למעשה אתם! היהודים שביקשו להיות בני חורין במולדתם, ומצאו עצמם מוקרבים למולך לעם זר המבקש לרשת את ארצם.
אם תוסיפו לחפף ולטייח את הפרשה, אם תוסיפו לברוח ממסקנות האמת, אם לא תפיקו לקחי אמת ותפעלו באופן נחרץ – גורלכם יהיה כגורלן.
"הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי"
כדי לאזרח את העם היהודי ולהופכו לעם ככל העמים – 'עם ככל עמי הארץ' שזהותו מבוססת על טריטוריה ושפה בלבד, במקום על האבות, והאמהות המשותפים וברית הנצח עם א-לוהיו, מדינה זו חייבת היתה לתת שוויון אזרחי מלא לעם שניסה לקום ולהשמידה מיד עם הכרזת העצמאות.
באופן פראדוכסלי, הזהות הישראלית החדשה, שבאה להחליף את הזהות היהודית, אינה יכולה להתקיים בלי הערבים. אם כל הערבים יקומו ויעזבו את הכנסת, תישאר זו יהודית בלבד – וישראליות 'ככול העמים' שהקמנו, תמצא עצמה שוב במשבצת המוצא היהודית – שממנה ניסתה לברוח…
הפסיכוזה הזו מלווה את כל מאבקי העומק בחברה הישראלית. "הסכם אוסלו לא נועד להביא שלום, הוא נועד לייצר ישראליזציה של המדינה, במקום ייהוד שלה" – כך הסביר ד"ר רון פונדק, אדריכל ההסכם באפריל 2004.
זה לא על התנחלויות חברים… זה לא על דמוקרטיה, לא על ביטחון או כלכלה, וגם לא על 'כן ביבי לא ביבי' – זה רק על דבר אחד עמוק ויסודי. מה אנחנו רוצים להיות. יהודים או ישראלים. מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה.
אל קו השבר הטקטוני המהותי הזה, נתווסף בדור האחרון הלך רוח שהפך את הוויכוח לרעיל, נפיץ ומסוכן פי כמה.
האידאולוגיה הפרוגרסיבית
אם בעבר עוד שימשו החושך והאור בערבוביה, עוד היתה בשמאל אהבת הארץ פשוטה וסולידריות יהודית, אם על כל פשע כיסתה אהבת עם ישראל וארץ ישראל אהבה שידעה גם להאפיל, כשנדרש, על המחלוקות – אם בעבר ברור היה מי האוייב ומי האוהב, הרי שהאידאולוגיה הפרוגרסיבית הותירה אחריה אדמה חרוכה. לא עוד נעמי שמר וחוג עין וורד, לא עוד טבנקין, שירי ערגה לארץ ישראל וסתם אהבת ישראל – כל ישראל – של יהורם גאון ואריק איינשטין. אם בעבר היה בשמאל גם את זה, הרי שכיום דורכים חיילי צה"ל נשק על נערי גבעות, שוטרים דורסים אותם משל היו מחבלים – ומנגד, מחבלים הופכים מלכי הכלא ובפקודת קצינים ערבים הופכות בנות יהודיות לצעצועי מין שלהם.
לפוסט מודרניזם, עוד היה מקום להכיל גם את הזהות היהודית הישנה נושנה.
אבל למוטאציה האלימה שלו – לפרוגרסיביות – אין מקום להכיל דבר מלבד מחיקת כל הזהויות וכל המהויות, ומהפכה מתמדת, המשך למהפכה הבולשיביקית.
את 'כל אחד והאמת שלו' – החליף 'כל אחד והאמת שלי!'
שוב קיבלנו את 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'. ואולם במקום מלחמת הפרולטריון בבעלי ההון במרחב הכיבוש הקומוניסטי, קיבלנו 'מוטציה חדשה של נגיף הכפירה הקומוניסטי' – מלחמה טוטאלית שכבשה את כל העולם המערבי ללא יריית כדור אחד, מלחמה טוטאלית בכל מבני הזהות והתרבות. במקום "זכר ונקבה ברא אותם" מלחמת הנשים בגברים, במקום "ודבק באשתו" – מלחמה במשפחה, ועל הדרך – מלחמת השחורים בלבנים, מלחמת הלהט"ב בישרים (סטרייטים), מלחמת הצמחונים באוכלי הבשר, ומלחמת הירוקים נגד מי שנותר נאמן למציאות ולמדע (כלומר לאל המייצר נקודת ייחוס אובייקטיבית במציאות, נקודת ייחוס המאפשרת חשיבה ביקורתית ומדעית) ולא אימץ ללא ביקורת את תבהלת האקלים והקורונה.
מדובר באידאולוגיה עולמית, שתכליתה מחיקת כל הזהויות וכל המהויות. מדובר באידאולוגיה, שהיהדות המעידה על קיום האל, לא יכולה שלא להיות האיפכא מסתברא המוחלט שלה – כלומר אוייבתה המרכזית. וכמו הקומוניזם, גם את האידאולוגיה הזו מובילים בכל העולם יהודים הנתונים במנוסה מתמדת מזהותם.
בתהליך סיזיפי שממומן על ידי ממשלות זרות (בעיקר גרמניה), ופילנטרופים יהודים כג'ורג' סורוס, חדרה האידאולוגיה הזו דרך התשתית הקיימת של השמאל בכל מוקדי הכח, והשתלטה על התודעה הישראלית בצורה כמעט מוחלטת. ארגוני הקרן החדשה הם הקובעים את תכני משרד החינוך ואת רוח צה"ל. יחסי הגומלין שבין האקדמיה, התקשורת והפוליטיקה – הפכו כל זהות וכל מהות למשל ולשנינה. לחיילים שמתגיסים כיום לצה"ל, אין יותר אבא ואמא, רק הורה 1 והורה 2… לימודי התנ"ך הפכו להדתה, שירותים נפרדים במקומות ציבוריים הפכו נדירים.
אל התודעה החדשה הזו, שבה אין אוהב, אין אויב ואין ניצחון. אין זהות מינית ואין כבוד לגוף האישה, אין יהודים ואין ערבים – נחתו החיילות המסכנות שגוייסו לשב"ס ולא העלו על דעתן מה יידרשו להקריב, למען המטרה המקודשת באמת – השקט (ה'רפש') התעשייתי…
תשובות קצרות
- מדוע לוחמי האוייב מוחזקים כאסירים פליליים…
'המלחמה היא בין לובשי מדים משני הצדדים' – הוסבר לחיילי צה"ל. אין כאן מלחמה לאומית, מלחמה צודקת, עלינו להגן על אזרחים משני הצדדים…
לוחמי האוייב מוחזקים כאסירים פליליים, כדי שנוכל לספר לעצמנו סיפור לפיו אין כאן מלחמה לאומית. מנגד, כדי לרצותם, אנו מתייחסים אליהם כאל מדינה. כשהצבא המצרי צולח את התעלה ביום כיפור, איש במעוזים לא מבדיל בין חייל שיורה עליו באופן ישיר, ובין החייל המצרי שמשיט את הסירה. ברור שבמלחמה צריך להרוג את כולם. כי במלחמה לא נלחמים אנשים באנשים, אלא אומות באומות וצבאות בצבאות.
ואולם תודעת מחיקת הזהויות, הותירה רק את האדם לבדו. כך אירע שבעוד הם מכריזים על עצמם כלאום ונלחמים כאומה וצבא, אנו מתייחסים אליהם כפרטים, ונלחמים כמשטרה ובתי משפט…
ובכן הם צודקים! הם אינם מחבלים, הם לוחמי חופש וכל החברה שמתוכה הם פועלים מגוייסת היטב לאותה מטרה. בסירה שמתקדמת לעברנו, יש גם את הלוחם (המחבל) וגם את מי שמשיט אותו ואת שניהם צריך לחסל. לשאלת המדים אין כל חשיבות. הם לא אמורים להגיע לכלא. הם אמורים למות או למצער ליפול בשבי ולהמתין במחנה אוהלים מרוחק ומבודד עד לביצוע עסקה ראויה. מערכת המשפט והענישה הפלילית אינה רלוונטית לגביהם.
- כיצד הפכו האסירים הביטחוניים ל"למלכי הכלא"?
במציאות פרוגרסיבית חסרת זהות, במציאות שבה אלוהים ותנ"ך אלו המצאות אנושיות, אבדה לנו ההצדקה היחידה לקיומנו הריבוני בארצנו והפכנו אורחים לא רצויים בארצם של "הילידים הפלסטינים". בתודעה שלא קיים בה יותר מימד הצדק – אנו אחרוני הקולוניאליסטים בתבל (הנאצים החדשים…) והאסירים הביטחוניים, הם לוחמי החופש הגיבורים והצודקים. הערך היחיד שמאחוריו נותר לנו להסתתר הוא ערך ההגנה העצמית. ואולם אל שביים של "לוחמי החופש" נלווה הצורך המתמיד להוכיח לעצמנו ולעולם ה"נאור" עד כמה הומניסטים אנו, עד כמה שומרים אנו בקפידה על זכויות האדם – הרי זהו המרחב שאליו אנו רוצים להשתייך…
לכן כל תבערה בכלא מובילה את מדינת ישראל המתנצלת על עצם קיומה, למחול של וועדות ובדיקות וניסיונות להוכחה עד כמה הומני הקוזאק הציוני המסכן. אנו האנס המנומס…כבשנו את ארצם, אבל ראו כמה מתורבתים הננו…
כך הופקדו המפתחות לזהות הגלובלית שביקשנו לאמץ, בידי אותו מחבל, והתנאים המיוחדים שקיבל בכדי לשמור על השקט, הלכו ותפחו עד שהפך למלך הכלא.
- האם מפקדים ערבים, מסוגלים לאורך זמן להתנהל ללא סתירה פנימית מול לוחמי החירות מבני עמם?
לא
- האם הצבתן של נערות יהודיות, במציאות של הפקרות מינית, בין הפיקוד הערבי שתחת מרותו הן משרתות, לבין האסירים הערבים שאותם הפיקוד הערבי מנסה לרצות, לא יצרה דיסוננס בלתי אפשרי?
בוודאי. ברור שהמפקדים (והסוהרים) הערבים נמצאים בבעיה קשה עוד יותר מהיהודים. לא זו בלבד שהם משרתים בצד שאבד לו הצדק, אלא שהם עצמם שייכים לעם (לצד) שכל הצדק נותר לכאורה בצידו. כלומר עננת בגידה מרחפת על ראשם. כשלצידם משרתות נערות יהודיות באווירת הפקרות מינית שממילא אינה מכבדת את גופן וכבודן, אך טבעי הוא לעשות את האחד ועוד אחד ולהקריב את החומר הנשי הקולוניאליסטי חסר הזהות והכבוד הזה, לטובת ריצוי בני עמנו הגיבורים והצודקים – שאולי בקריצה גם יבינו מכך שאנו בעצם בצד הצודק שלהם – הרי לא היינו מעלים על הדעת להקריב בעבורם בנות ערביות…
- מדוע הוצבו מלכתחילה, סוהרות מול אסירים? מדוע סוהרות לא מוצבות מול אסירות, וסוהרים מול אסירים?
מאותה סיבה מטורללת, שבשלה נשלחות בנות לשירות קרבי עם הבנים. לא הבנות למען בטחון האומה, אלא בטחון האומה למען הפמניזם – כלומר מחיקת הזהויות.
- כיצד הפך ה"שקט התעשייתי בכלא" לערך נעלה יותר, מכבודן של הבנות?
"שקט הוא רפש" – הסביר ז'בוטינסקי. "באין חזון יפרע עם" וכל שנותר מן הצדק והחתירה לניצחון – הוא הרפש הזה, כמטרה שמקדשת את כל האמצעים.
- האם לתרבות המינית בתוככי מערכת הביטחון, יש חלק במוטציה המטורפת שהתפתחה בכלא גלבוע?
בוודאי. כשצה"ל מאמץ את התפיסה הפרוגרסיבית הקיצונית ביותר, מבטל את חשיבותה של הזהות המינית, מעודד בקרבו אירועי להט"ב, מממן ניתוחים לשינוי מין, דוחק בחיילים לשירות משותף בתנאי שדה, הופך את יחסי המין למשהו שאין בו לא כבוד ובוודאי שלא קדושה – החפצת גופן של הסוהרות הופכת לעניין של מה בכך.
- מדוע ניסו כל הגורמים, מקציני הכלא, ועד פרקליטות המדינה, התקשורת וארגוני הנשים – לטייח ולהשתיק את האירוע?
כדי שהמאמר הזה לעולם לא ייכתב.
