פסיכוזה

השמאל צודק.

אנחנו לא אחים שלהם –

אנחנו האמא שלהם.

ואמא לא מנצחים…

לכן ברור שבטווח הארוך התהליך הכואב שאנו עוברים, תהליך שכל כולו לידה של מציאות חדשה, טובה ונכונה – יוביל אותנו יחדיו קדימה.

אבל קודם לכן עלינו לעבור אתגרים קשים ומסוכנים מאוד.

בהתחלה הערכתי מאוד את העיקשות וההתמדה של המפגינים.

אני יודע עד כמה קשה לארגן הפגנה מוצלחת, עד כמה קשה להוציא אנשים מאזור הנוחות שלהם – והנה כאן, אנרגיות אזרחיות בלתי נדלות.

כשלעצמו, העניין הזה עורר אצלי הערכה רבה.

אבל ככל שחלפו השבועות הבנתי שיש כאן משהו אחר.
לא אחריות אזרחית, אלא פחד לא מציאותי, מחד – וצורך בזהות קהילתית מאידך.

הפחד הוא אמיתי. ציבור שלם חש את הקרקע שהורגל אליה, ההגמוניה הבלתי מעורערת, זו שלא תלויה, לא ברוב דמוקרטי או בבחירות – מתחילה לזוז מתחת לרגליו.

הוא לא מסוגל לקבל את המציאות ולכן מתרגם את "ארצי (שאכן) שינתה פניה" לערימה של פחדים קמאיים שאין להם שום קשר למציאות.

כי מה לעשות, מחצית מקורס קצינים חובשי כיפות, ובית הכנסת בקורס טיס מלא צוערים, ורוב הגברים בישראל מניחים תפילין מדי פעם, ועוד ועוד דוגמאות לכך שלמרות האקלים הציבורי הפרוגרסיבי, הזהות היהודית הולכת ומתגברת – הכתובת חקוקה על הקיר. הניצחון בבחירות הוא רק קצה הקרחון לתהליך שבאמת מפחיד מאוד את מי שחשוף ר לערוצי התעמולה.

"אם זה יימשך" – אמר לי גל מהמחאה – "אמסלם יוכל לחייב אותי לבוא כל יום לנקות את המדרכה מול המשרד שלו עם מברשת שיניים".((https://israeltomorrow.co.il/kaplan/))

מדובר באיש הייטק רציני, אבל הוא לא הגזים בכלל, הוא באמת חושב כך, הוא באמת חושב שנתניהו מסוכן יותר מהאיראנים…

אז יש כאן פחד לא מציאותי, אבל אמיתי, שמוציא את האנשים.

אבל הפחד לבדו לא היה יוצר את התנופה הזו.

יש כאן גם דבר מה נוסף וכנראה חזק יותר מהפחד.

אנחנ ומדברים על דור שבהשיל מעליו את כל הזהויות.

אין לו זהות לאומית, אין לו זהות משפחתית, אין לו זהות מינית – זהו דור שנולד אל תוך הזיהום הפרוגרסיבי העמוק.

ופתאום מוגשת לו זהות קהילתית – ולא סתם זהות קהילתית, זהות שנוצרת מתוך מלחמה – זהות של 'אנחנו' נגד 'ההם'…

עבור אנשים רעבים לזהות, הזהות החדשה הזו פשוט משכרת!

הם מחפשים את ההפגנה הבאה. לא צריך לקרוא להם, הם יוצאים לבד!

ומכייון שהעובדות לא ישנו שום דבר

ומכיוון שהצורך הפסיכולוגי הזה לא יפחת

גם ה"פסאודו" מחאה הזו, לא הולכת להיעלם.

ולכן המסקנה היא שכך או אחרת צריך לגמור עם הדבר הזה.

או להכריע, או לוותר
אבל בשום אופן לא לאפשר לדבר הזה להמשיך ולהתפתח.