פרשת בהעלותך תשפ"ג

במדבר ח
א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. ג וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה. ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה.

מנורת המקדש, האור הפנימי שבו, נבחרה כסמל מדינת ישראל. מנורת המקדש ניצבת נוכח חברי הכנסת. מנורת המקדש ניצבת בהיכלות המשפט.
שום איזכור לבורא עולם לא תמצאו במגילת העצמאות.
אצל האמריקנים, שהפרידו דת ומדינה, הוא מופיע (כמעט) בכל נאום בכורה של הנשיא, מופיע על כל דולר…
אצלנו מחביאים את בורא עולם, אבל מנורת המקדש – היא ניצבת שם, מזכירה לנו שמאחורי כל החוליים, השנאות והמלחמות – יש בה בציונות איזה אור פנימי.
כשנפטר אחד מקרובי שלחם כאן בתש"ח, החל אחיו לחזור אחר ברכת 'ברוך דיין אמת' – כפי שהקריא לו איש החברה קדישא לאחר שקרע קרע בבגדו.
'ברוך אתה השם' – והאח חוזר אחריו – 'אלוקינו'… "אלוהיכם" אמר האח. הצטמררתי ונותרתי נטוע במקומי.

לאחר ההלוויה, כשהתאספנו בבית האבלים, פנה אלי אותו קרוב ואמר לי "נו מוישיק מה אתה אומר?"

"בין אם אתה מאמין שהוא קיים ובין אם אינך מאמין שהוא קיים, הא-לוהים הזה הוא גם הא-לוהים שלך" – עניתי – "בזכותו אנחנו כאן, בזכותו אנחנו מדברים בעברית, בזכותו היה לך במי למרוד… כשאתה מזלזל בו, את לא פוגע בו, אתה פוגע בעצמך"

המרידה בכל הקונסטרוקציות הערכיות והחברתיות שהחזיקו את החברה האנושית (צלם האלוקים, הזהות המינית, המשפחה, הלאום, עשרת הדברות) אינה יכולה להתקיים אם אינה יושבת על כתפי האותן קונסטרוקציות המוסיפות ומקיימות את העולם.

וגם למרידה יש ערך וחשיבות. היא מאלצת את הישן להתחדש, לאורך זמן היא מעדכנת ומחזקת. מונעת חלודה…

בפנים בפנים – יש לכולנו מנורה.

במדבר ט
א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. ב וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. ג בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל-חֻקֹּתָיו וּכְכָל-מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ומה קרה בשנה השלישית? והרביעית?
מדוע פסקו מלהקריב קורבן פסח?
התשובה היא שלא נימולו.
ומדוע לא נימולו ולא הקריבו קורבן פסח?
התשובה הידועה היא משום שתנאי המדבר לא איפשרו.
אז מדוע נימולו עד להקרבת הפסח השני?

אלא שמיד לאחד הקרבת הפסח בשנה השניה במדבר, קרה עוד משהו, חטא המרגלים.

בחטא המרגלים, הראה אותו הדור שאינו מוכן עדיין למציאות לאומית. די לנו במציאות הדתית עם המקדש הנייד במדבר.
לא רוצים ארץ, וריבונות, ולאומיות שממנה תבוא הבשורה.

לא רוצים להיום לאומיות?
והרי זהו כל עניינה של הברית.

ובכן בלי ארץ ישראל אין לי בכם צורך. לא בברית המילה שלכם, לא בברית קורבן הפסח (הברית הלאומית) ולא בעצם קיומכם. במדבר הזה יפלו פגריכם. וכך בכל דור שמגיעה שעתו לשוב ולהיכנס לארץ והוא שוכח את מטרת קיומו.

שבת שלום