י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱל-ֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.
יעקב במנוסה. עשיו אחיו מבקש את נפשו. הוא בורח מבאר שבע צפונה על כביש 60 וכשהוא מגיע לירושלים, להר הבית (על מדרש אגדה סימן י”א מהדורת בובר) , שוקעת השמש. שם במקום המקדש העתיד להיבנות, מתגלים ליעקב בחלומו הכוחות הא-לוהיים העולים ויורדים בסולם המחבר בין שמים וארץ.
טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
יעקב מבין כי המקום אליו הגיע הוא הנקודה במרחב הארצי שמקשרת בין שמים וארץ, כמו חבל טבור רוחני בין עולם החומר לעולם הרוח, בין ארץ ושמים בין הגוף לנשמה – והוא מתמלא יראה, הרי זהו בית הא-לוהים, ארמון המלוכה של בורא עולם וקונהו. שם – במקום המקדש העתיד להיבנות, מקבל יעקב את ההבטחה כי הארץ “אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך”. ההבטחה מתייחסת כמובן לכל ארץ ישראל, אך ליבה הפועם הוא הר הבית. הבטחת הארץ כולה נמשכת מן המקום עליו שוכב עכשיו יעקב, ואולם הבטחת מקום המקדש עצמו היא ישירה – זו הארץ שיעקב “שוכב עליה” ממש. הזכות לתל אביב וחיפה נובעת מן הזכות בהר הבית. בלי ההר, אין בית בלי הלב הפועם, אין משמעות לשאר האיברים. שום ברכה לא יכולה לצמוח משלום עם דובאי וסעודיה, שבא כרוך באובדן הקשר להר הבית.
וכך, מן המפגש עם קונה עולם, בארמונו, ממשיך יעקב חרנה.
א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת-הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא-עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.
מארץ בית הא-לוהים מגיע יעקב אל ארץ ותרבות שאין בה א-לוהים, ארץ שיש בה הרבה אלוהויות ולכן אין בה שום אלוהים.
וכשאין א-לוהים אין אמונה ואין אמון. על הדולר החרני לא נכתב IN GOD WE TRUSTR , אין שם בחרן, את המימד המצמיח שפע – יש מאין – מתוך ומשא ומתן באמונה. העולם הוא אקראי ומה שיש לאחד, בהכרח בא על חשבון האחר ולכן חלוקת המשאבים חייבת להתבצע באופן שוויוני. העדרים ירבצו באמצע היום, יאבדו זמן מרעה יקר, ובלבד שעדר אחד לא ישתה לפני העדר השני.
ולא מדובר כאן בבור מים שבו ניתן היה אולי להבין את הצורך בחלוקה שוויונית, אלא בבאר המחוברת למי התהום – לשפע האין-סופי. מפלס המים לא ירד כשהעדר האחד יסיים לשתות. אבל זהו עקרון – כמו דתי. יש כאן שוויון ושיתוף שהם פועל יוצא של עבודה זרה וכפירה בבורא. קומוניזם ואתאיזם הבאים תמיד בכפיפה אחת. איננו אוכפים בחרן שוויון כי אין מים בשפע, אנחנו אוכפים שוויון ומונעים את השפע כדי להוציא מעולמנו את המשפיע.
מי שישקה את צאנו לבד, מסתכן במלחמה.
. ט עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.
היכן הנימוס? היכן הכבוד כלפי מנהגי המקום? ‘כוחה של אהבה’ – אומר לעצמו הקורא המודרני – ראשו של יעקב מסתחרר כשהוא פוגש לראשונה ברחל, הוא שוכח שהוא רק פליט חסר כל בארץ זרה, האדרנלין זורם בגופו, הוא שוכח את נימוסיו וממהר לשרת את אהובת ליבו. רומנטיקה.
אבל זוהי הבנה שטחית. מה אכפת היה ליעקב לשבת ולפטפט עם רחל עד שיאספו העדרים? מדוע להסתבך עם הרועים?
אלא שבגלילת האבן והשקיית צאן רחל היתה הכרזה אמונית. יש בורא לעולם, המשגיח על כל ברואיו וממשיך לברוא שפע אין-סופי לכל מאמיניו. לפני זמן קצר פגשתיו בהר הבית בירושלים. אינני כפוף ואינני מתכופף בפני ‘דת’ הכפירה שלכם ועם הרועה ששחררתי עכשיו מחוקיכם, אקים את העם אשר בזכותו יתברכו כל משפחות האדמה.
