פרשת ‘כי תצא’
י״ב באלול ה׳תשפ״א (אוגוסט 20, 2021)
טז לֹא-תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל-אֲדֹנָיו אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. יז עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ.
(דברים כג)
בשני פסוקים תמימים, הנחבאים אל הכלים בתוך שלל חוקים אחרים, מצויה בשורה
מדהימה לאנושות.
בעולם פגאני שבו העבדות היא קרקע המציאות. בעולמם של הפרעונים היוונים והרומאים – עולם שבו מתן מחסה לעבד נימלט היתה מן החמורים שבפשעים, מבשרת התורה את ההיפך הגמור.
לא זו בלבד שאסור לך להסגיר את העבד הנמלט בחזרה אל אדונו, עליך לגונן עליו, לאפשר לו להתיישב היכן שיחפוץ ואסור לך להונות אותו.
בכל חוקי העולם העתיק, שבחלקם ניתן למצוא קווי דמיון לחוקי תורת ישראל (חוקי ‘חמורבי’ ואחרים) לא יימצא חוק הדומה לזה.
וגם בעידן המודרני. האם הבינו בארה”ב ובאירופה של לפני 200 שנה, את שבישרה תורת ישראל לפני 3300 שנה?
האם מישהו במדינות הדרום העלה על דעתו לתת מחסה לעבד שבורח משדות הכותנה?
המשמעות של הפסוקים הללו היא שעבדות אפשרית רק אם העבד עצמו מעוניין בכך. אין יותר כפיית עבדות ושיעבוד של אדם אחד לאדם אחר.
האם מבינים היום בסין או במערב
את רעיון החירות המקראי?
האם מבינים, המרחיבים עוד ועוד את מרחב הכפיה של המדינה, כי כל בני האדם שייכים לבוראם בלבד?
שכולם בני חורין תחת כנפי האל האחד?
שבת שלום
