פרשת מטות תשפ"ג

"אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה." (פרשת מטות – במדבר ל)

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בפרטי פרטים בדיני נדרים.

מתי נדרי האישה מחייבים את הבעל, ובאיזה אופן ניתן להתיר אותם. מתי הנדר הוא נדר מחייב ומתי לא.

ההתייחסות למוצא שפתיו של יהודי אינה עומדת בשום פרופורציה למקובל בתרבויות אחרות, וודאי שלא למקובל בתרבות בת זמננו.
התרבות המתוקשרת עמוסה במילים, עמוסה בהבטחות, עמוסה בנדרים –
'אז אמר…?' 'נו אז מה…?' 'הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים…?'

אבל אפילו לעטוף במילים הללו דגים, כבר לא ניתן בעידן האלקטרוני…

למוצא שפתיו של אדם, אין כיום משמעות מחייבת רבה.

ואילו כאן, בפרשתנו, אנחנו נתקלים בסדרת הלכות שהמשמעות שמאחוריה היא שמילה של יהודי, כל יהודי וכל יהודיה, היא כמו הסכם חתום בפני עדים, כדת וכדין, אצל עו"ד ונוטריון – למילה של יהודי יש משמעות רבה! מילה של יהודי משנה מציאות!

למה? מה העניין הגדול?

האם יש בכלל 'אמת' בעולם?
כדי שתהיה אמת, צריכה להתקיים מציאות אובייקטיבית.
ובכדי שתהיה מציאות אובייקטיבית, צריכה להיות נקודת ייחוס אקזיסצנטיאלית לכל היש.
אם אין כוכב צפון, אזי אין לא צפון ולא דרום, לא מזרח ולא מערב – המציאות יכולה להתקיים רק ביחס לקבוע שאינו משתנה מחוצה לה.

ומהי אותה נקודת ייחוס שבזכותה יש מציאות ולכן גם יש אמת?

א-לוהים.

בעידן הפוסט מודרני, וביתר שאת בעידן הפרוגרסיבי שבתוכו אנו חיים – נמכרה האמת.

שורש האמת הוא קיום הא-ל וכשפוגעים בה – נלחמים למעשה בריבונות הבורא.

לכן למילה של בני העם המעידים על קיום הבורא, יש משמעות כה רבה. כי מילה של יהודי – מייצגת אמת, מייצגת מציאות, מייצגת את קיום הבורא בעולמו.