ב”ה

“למען המוניטין של א-לוהים” – אמר פרופ’ עומר מואב – (בשיחת הפודקאסט שקיימנו) “עדיף שהוא לא יהיה קיים”.
על פי המתואר בתחילת פרשת השבוע, היו ליצחק אבינו את כל הסיבות הטובות לאמץ גם הוא את הגישה הביקורתית הזו.
כזכור, מסר עצמו יצחק לשחיטה כעולה תמימה ללא שום פקפוק והתנגדות. אלה הם חייו, חיי צדיקות גמורה. יצחק מעולם לא עזב את גבולות ארץ ישראל, שום רבב מטומאת ארץ העמים לא דבק בו.
והנה, בגיל מאוחר, בגיל 40, נמצאת לו סוף סוף כלה ראויה, בכדי להמשיך ולבנות את עם הבחירה שיבשר לעולם את בשורת תיקונו במלכות הא-ל האחד. אבל שום דבר לא הולך לפי ה”תוכנית” . כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה’ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה’ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כ”ה). זה לוקח 20 שנה של תחנונים ותפילות! עד שרבקה מתעברת. סוף סוף יש הריון. יצחק כבר בן 60 וההיריון קשה מאוד, רבקה שלא הגיע מבית תמים אינה מסוגלת לקבל את המציאות סתם כך – .  כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-ה’. (שם.שם). לבסוף נולדים שניים, תאומים, אבל מאוד לא זהים – עשיו ויעקב. שתי מהויות שונות לחלוטין. נחזור אליהם עוד מעט.
יכולנו לחשוב שמעתה ירוו הזוג הלא צעיר מעט נחת. אבל קורה בדיוק הפוך. רעב, גלות לגרר, נפילה לידי מלך פלישתים, סכנת חיים ופחד מפני חטיפת רבקה בידי המלך.
גם כשמצבו הכלכלי של יצחק מתחיל סוף סוף להשתפר והוא חוזר למקומו ומתבסס כלכלית, תלאותיו אינן מסתיימות. מתברר שבהעדרו, סתמו הפלישתים בעפר את בארות המים שלו, שחפר אביו אברהם. שוב ושוב מנסה יצחק לחפור באר חדשה ושוב ושוב רבים עמו הפלישתים ורק עם חפירת הבאר השלישית הם מניחים לו להתרחב ולהתבסס בארצו שלו.
זאת אמונה וזו שכרה?

ומנגד, באותה פרשה, עשיו.
עשיו הוא ההיפך הגמור מיצחק אביו. עשיו לא “פראייר”, הוא “איש צייד”. צייד לא זורע ומתפלל לגשם. צייד יורה חץ ומקבל מיד את שכרו. בא ונוטל בכח שריריו ואומץ ליבו. הצייד רוצה כאן ועכשיו, אין שם איזה כח נוסף בדרך למטרה, כזה שמנהל את העולם וראוי להתפלל אליו, המציאות זה רק הוא ומטרתו. כלומר רק הוא.
לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה.  לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.  לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה.  {פ} (שם.שם.)
החיים קצרים. אין באמת מציאות מלבדו, ולכן הנה אני הולך למות ומה שיקרה אח”כ חסר משמעות – אז ספק את תאוותי כאן ועכשיו… ” וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז”, קשה לחשוב על תיאור כל כך עמוק של כל מה שהוא ההיפך מיצחק אביו ומיעקב אחיו. חמישה ווי חיבור בזה אחר זה שכולם מסתכמים בבוז עמוק לכל מהות שמעבר לקיומו האנוכי כאן ועכשיו.
עד ש… עד שמגיע רגע האמת והבכורה הזו ניתנת ליעקב אחיו. כל עוד יצחק אביו חי ולכן הבכורה אינה רלוונטית לעולמו העכשווי, אין לבכורה שום משמעות בעיניו. אבל עכשיו, כשפרק חייו של יצחק מסתיים, עכשיו כשלבכורה תהיה משמעות רלוונטית במציאות הגלויה, עכשיו פתאום מתהפך הבוז להשתוקקות גדולה – לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. (שם . כ”ז).

מציאות, היא שמו החילוני של הקב”ה. יצחק התמים, יעקב האיש התם יושב האוהלים, ה’פראיירים’ האלה, שמוסרים שוב ושוב את נפשם על אמונתם ובשורתם, הצדיקים שבתמורה לדבקות בבורא עולם ‘זוכים’ בעיקר לחיים קשים מאוד, אלה ששום דבר מן ההבטחות שקיבלו נראה כמתקיים אלא בדיוק להיפך – הכל הולך להם כל כך קשה ומסובך,
האנשים המיוחדים הללו מתבררים לבסוף כמחוברים למציאות.
2700 שנים אח”כ – אנו בניהם חיים וקיימים כאן בארץ הבחירה בדיוק כפי שהבטיח להם הבורא שדבר מדבריו לא נפל ארצה.

וואו – איזה מוניטין…