איפה הימין

ב”ה כסלו תשס”ח

איפה הימין משה פייגלין – מקור ראשון

שתי תורות מלוות את מפלגת השלטון של המחנה הלאומי, זו שבכתב – וזו שבע”פ. בתורת הליכוד שבכתב, כלומר בחוקת הליכוד, ניתן למצוא מגוון רחב ומרשים של מחוייבויות לשלמות הארץ וכמובן לירושלים בירתה. לדוגמה – על פי התורה שבכתב, צריכה ממשלת ישראל “להחיל את ריבונות המדינה על כל שטחי ארץ ישראל שבידנו”. אמנם ממשלה בראשות הליכוד, כבר אינה מחוייבת על פי חוקתו, לשוב ולכבוש את עבר הירדן… אך חייבת היא גם חייבת – להחיל את ריבונות המדינה על שכם, חברון, ג’נין ורמאללה.
אלא שלצד התורה שבכתב קיימת כמובן גם התורה שבע”פ. העיקרון המרכזי שבתורה הזו אומר בערך כך: אמנם אנחנו ימניים יותר מכולם – אבל אנחנו גם רוצים לשלוט, וכדי לשלוט צריך “לגנוב קולות מן המרכז”. שם במרכז – קיים המאגר הגדול שעל פי תנודותיו תקום או תיפול מפלגת השלטון. לכן – עם כל הכבוד למאוויינו הלאומיים הנשגבים, אנחנו חייבים לעשות את החשבון הקר ולהתמרכז.
מאז המהפך – הראו אומנם כל תוצאות הבחירות – כי תמיד כשפנה הליכוד שמאלה – הוא איבד את השלטון. כך אחרי חורבן ימית, כך אחרי ועידת מדריד, כך אחרי הסכמי וואי ומסירת חברון – וכך כמובן אחרי חורבן גוש קטיף וצפון השומרון. ובכל זאת התורה שבע”פ – תאוריית “גניבת הקולות מן המרכז” ממשיכה לשלוט בכיפה.

לפני מס’ שבועות פרסם ד”ר אשר כהן מאמר מעניין בו הציג בפני קוראי מקור ראשון נתונים מאלפים מסקר שפילח את ההזדהות הפוליטית של תושבי ישראל. 29% מהנשאלים הגדירו עצמם ‘מרכז’. מימין להם נמצאו 15% שהגדירו עצמם ימין מתון – וד”ר כהן מזהה אותם בהגיון רב עם מצביעי הליכוד. ועכשיו הגיע תורה של הפתעה הגדולה. 12% מימין לליכוד הגדירו עצמם כימין רגיל, ועוד 22% (!) מימין לליכוד הגדירו עצמם כימין קיצוני. בסך הכל התברר שמימין לליכוד – הממרכז עצמו לדעת – נמצאים 34% של אנשי ימין – שליש ממצביעי ישראל!

בשבוע שעבר – פורסמה כתבה נרחבת במוסף ‘דיוקן’ תחת הכותרת – איפה הימין. שוב צפו ועלו כל ההתלבטויות המלוות את נאמני הארץ מאז ומעולם. האם להדגיש את נושא הביטחון או את האידאולוגיה. האם להיות “יפים” או לפעול בניגוד לחוק. למשבר הפוקד את נאמני הארץ, יסודות עמוקים הרבה יותר מקצה הקרחון הפוליטי הנגלה לעיננו. אך את התשובה הפשוטה לשאלה איפה הימין, נתן הניתוח של ד”ר כהן. הימין נמצא בממשלת אולמרט (!). וזה מאוד פשוט – אלו שהגדירו עצמם ימין וימין קיצוני, נמצאים ברובם אצל ליברמן ואצל ש”ס. לליכוד – המתעקש “לגנוב קולות מן המרכז”, יש משמאלו “בנק”, של 29% מן הציבור המגדיר עצמו ‘מרכז’, ומימינו “בנק” גדול יותר הכולל 34% מאזרחי ישראל. לגמרי “במקרה”, הבנק הימני חופף לאידאולוגיה הליכודית ולנאמר בחוקתו, אך גם אם נאמץ את הציניות הפוליטית המקובלת בישראל, קשה להבין מדוע מתעקש הליכוד לפנות דווקא לבנק השמאלי. הוא לא רק קטן יותר – הוא פשוט כבר תפוס(!) על ידי קדימה, מפלגת העבודה, וכל מכפילי הכח של התקשורת.

ברור לגמרי שאם הליכוד מעוניין לשוב לימי תפארתו עם 48 מנדטים (פי ארבע מהיום) עליו לשוב ולשאת בגאון את משנתו האידאולוגית במקום להתכחש לה. אולם בפועל אנו צופים בפעולה הפוכה. יו”ר המפלגה מודיע מראש שהוא רואה באהוד ברק מועמד ראוי לשמש שר ביטחון בממשלתו – כלומר לכל ה”בנק” הימני לא תהיה שום השפעה על מדיניות הליכוד. ובנוסף לכך משקיע היו”ר את עיקר מאמציו בניטרול הגורמים האידאולוגיים בתנועה, ובעצם בשיכנוע שליש מהמצביעים הפוטנציאליים, ש “הם לא ליכודניקים”…

מן המצב הזה מפסידים כולם. קודם כל מפסיד הליכוד המאבד שוב ושוב את השלטון והופך לצל חיוור של השמאל. שנית מפסיד המחנה הלאומי שנותר תמיד שבוי בידי השמאל – גם כשהליכוד לכאורה מנצח, וכמובן מפסידה מדינת ישראל את הסיכוי היחיד לשרוד ולחמוק ממצעד האיוולת אל קיצה.
לשכנע את נתניהו לשנות כיוון ולפנות למאגר הימני – כנראה שלא ניתן. כפי שכתבתי – יסודות הבעיה עמוקים הרבה יותר מההשתקפות הפוליטית שלה.
אולם בין אם נרצה ובין אם לאו – המפתח לגיבוש הימין והצלת המדינה נמצא אך ורק בליכוד. במקום להתפצל לעוד ועוד מפלגות ימין שתמיד תישארנה חסרות משמעות נוכח חיבור הליכוד לשמאל, במקום להתלבט אם להפגין אם או בלי רשיון – על הימין פשוט להצטרף לליכוד ולהחזירו אל עצמו.