גם מזה עוד נצטרך להיגמל

ה ‘בופור’ של סידר עשוי להביא לנו את האוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר. בתחומים רבים הפכה מדינת ישראל בשלה ובוגרת יותר. יש לנו רכבות ומחלפים כמו באמריקה, הי-טק מתקדם, ושחקני כדורגל בצמרת הטבלא האנגלית. אך טבעי הוא שגם האומנות הישראלית מיישרת קו לקדמת הבמה העולמית. כשאורי זוהר שר “לא מדינה נידחת, לא משק מפוקפק” כולנו התגלגלנו מצחוק. עכשיו אנחנו כבר באמת לא מדינה כזו, הראש היהודי באמת ממציא לנו פטנטים, וגם עושה – בזכות בימאים מוכשרים כיוסי סידר – קולנוע ראוי לשמו. נישאר רק לברר “מי אנחנו כאן בעצם” … ואז כבר יפתרו שאר הבעיות והכל יסתדר – אבל לא זה הנושא שלי היום, ואולי בעצם כן, תחליטו לבד בהמשך…

לא ‘בופור’ צריך היה לייצג אותנו בתחרות האוסקר. זה צריך היה להיות – ‘אושפיזין’.

אחרי כל הפתיח האופטימי והתשבחות לסידר – תסלחו לי אם קצת אקלקל את האווירה. סידר – מוכשר ככול שיהיה התקדם על הגוויות המקובלות – נתן ל”קובעים” את הסחורה שהם אוהבים וסלל בבטחה את דרכו לצמרת. הז’אנר המקובל בתעשיית הסרטים הישראלית – זו הממומנת בנדיבות גם מכיסי ומכיסך – כלל עד לאחרונה וואריאציות מתחלפות על שני נושאים מרכזיים. הכיבוש המשחית, והסטיות המיניות של החרדים… פעם זה סיפור על קצין ישראלי שאונס פלסטינית ופעם גילויי עריות אצל הדוסים – וכמובן – איך שכחתי – התעסקות מבזה ככול שניתן ב”מדורת השבט” של בני עקיבא.

אינני חשוד כמי שמתנגד לביקורת חריפה כלפי הימין או הדתיים – כשיש מקום לביקורת הזו. האמת היא שאני מותקף ואף מוחרם בגלל ביקורת חריפה שאני נוקט כלפי חלקים נרחבים בציונות הדתית, או כלפי המנהיגות הליכודית וכדומה. אבל אצל סידר לא מדובר בביקורת אמיצה ש”עונשה” בצידה – אלא בדיוק להיפך. לא נעים להגיד – אבל מדובר כאן בשיטת אברום בורג – כלומר מן כיפה להשכיר שכזו. הכיפה נותנת לגיטימציה לומר דברים כאילו מבפנים. לגוויות שאתה דורך עליהן אין שום יכולת להתמודד אתך, ואתה מרוויח פעמיים – גם מזוהה כנכס יקר ערך ומקודם על ידי הקובעים, וגם זוכה בהילת חושף השחיתויות האמיץ…

אלא שלמזלנו – הז’אנר הזה כבר די נעלם. אפשר לומר שנגמלנו ממנו לא כי מישהו נלחם בו – אלא מפני שהוא פשוט הפך משעמם. כמה פעמים כבר אפשר לראות את אותו סרט… ואולי זה התהליך הטבעי והבריא ביותר – גם הסידרים התבגרו, נגמלו, התחילו לעשות קולנוע ולא תעמולה ועכשיו אנו יכולים ליהנות סוף סוף מקולנוע אמיתי.

ובכל זאת – ‘בופור’ מציק לי ואני חושב שזה צריך היה להיות ‘אושפיזין’. הוא מציק לי למרות איכותו המקצועית כי בכל זאת יש כאן מסר סמוי שמתחנחן אל כל האנטישמיות העולמית ושוב רוכב כלפי מעלה – הפעם לא רק באמצעות הכיפה אלא באמצעות הישראליות, היהדות וכמובן – צה”ל. ושוב! אני אחרון חוסמי הביקורת. מה לא אמרו עלי וכתבו עלי בשל ביקורתי הקטלנית על צה”ל – אבל הסרט הזה הוא לא ביקורת, הוא סוג מתוחכם יותר של טיפוס על גוויית הצבא הישראלי.

לכאורה בופור לא נוקט עמדה. הוא סרט אנטי מלחמתי קלאסי. הוא מראה את חוסר התוחלת שבמלחמה וכשהוא מוצא מן ההקשר הכללי – גם אני יכול להזדהות אתו. אלא שכאן בא האבל הגדול. כשבמאי ישראלי עושה סרט כזה בזירה הישראלית ועם חיילים ישראליים – יש כאן מתקפה תודעתית – או חמור מכך, תת תודעתית – על עצם הצדקת קיומנו כאן בארץ הזו. שום צופה על גבי הגלובוס לא יפריד בין הסיפור לזירת ההתרחשות. מסר של חוסר תוחלת בלחימה הצבא הישראלי על הבופור, הוא מסר של חוסר צדק בסיפור הישראלי כולו ובעצם אימוץ הנארטיב הערבי. אני יכול עוד לפרט ולחפור בעניין הזה – אבל לא נראה שיש טעם – מי שחש את הצדק שבדברי לא צריך יותר ממה שאמרתי, ומי שלא רוצה לראות את היער האפל אלא רק את העצים הנחמדים שמצמיחים לנו אוסקר – שיבוסם לו.

אבל גם מי שאינו מסכים עם הניתוח שניתחתי את סידר והבופור – יכול להסכים עם הקביעה הבאה. אם יש לך סרט שמתאר בצורה יפיפייה – מתוך עמדה אמפטית ובכישרון אומנותי נפלא (וודאי שלא פחות מזה של סידר) את הדיאלקטיקה המיוחדת שבין הזרמים השונים בחברה הישראלית – סרט שיורד לנבכי נפשם העדינים ביותר שלח זוג ישראלים שעברו מסקטור אחד בחברה לסקטור שני ומוצאים עצמם שוב קרועים בין העולמות בנסיבות המתרגשות עליהם, האם הוא לא ראוי יותר לייצג את ישראל? מה אתה רץ ותוקע שם עוד סרט אנטי מלחמתי פוליטיקלי קורקטי שכזה – כששולי ראנד מגיש לך כאן אומנות אותנטית שבאמת מספרת את הסיפור האמיתי שלנו, אומנות שיכולה היתה לצאת אך ורק מהנקודה המסויימת הזו שעל הגלובוס.

איך אומר מאיר אריאל – “גם מזה עוד נצטרך להיגמל”…