החצב ואנחנו

משהו טוב קורה לחברה הישראלית. משהו שלא תמצא בכותרות העיתונים ומהדורות החדשות. והמשהו הזה עומד בסתירה גמורה לכוון אליו מובילה הנהגת המדינה את אזרחיה.
“העשירון הנאור” – כלומר שכבת השמנת ששולטת בישראל דרך מנופי הבג”ץ, התקשורת, האקדמיה, התרבות, מכוני המחקר וכדומה – העשירון הזה גורר את המדינה לתהליכים אובדניים תוך שהוא נוטע בציבור את התחושה שאין ביכולתו לשנותם. העובדה שהליכוד – במקום להציב אלטרנטיבה אידאולוגית ברורה לדרכו של השמאל, מחזר אחר דמויות שמאלניות בכדי לקשט בהן את רשימתו, משרתת את התהליך הזה ואינה מותירה אצל הבוחרים, תקווה לשינוי מהותי. התהליך הזה עוד עלול להוביל לנצחונה של ציפי לבני בבחירות – שכן מדוע ללכת נגד הזרם התקשורתי ולהצביע ליכוד אם אינני מצליח להבין את ההבדל בינו לבין הבון-טון החדש – קדימה של לבני.
על פי הציפוי החיצוני הנגלה למי שצופה בחדשות – העסק פה על סף סגירה. מדינה שמוציאה לחופשי את רוצחי בניה, מממנת את ארגוני הטרור, ואינה מסוגלת לשחרר את בניה הכלואים – מדינה שכזו חיה על זמן שאול.
אבל מתחת לפני השטח מתחולל תהליך הפוך. הרושם שנוצר הוא שהאזרח היהודי בישראל התייאש מהמדינה שלו. האמון במערכות השונות של המדינה ירד הרבה מתחת למפלס המינימלי ההכרחי במערכת יחסים שבין אזרח למדינתו. מילא האמון במערכת הפוליטית שמטבע הדברים אינו גבוה בשום מקום ושאצלנו כנראה שבאמת כבר לא נותר ממנו דבר. אבל האמון במערכת המשפט כבר ירד מתחת לקו החצי, האמון במערכת הביטחון קרס בלבנון – האזרחים מאמינים לנסראללא הרבה יותר מאשר לשר הביטחון ומי בכלל מנסה להתקשר למשטרה בכדי לקבל קצת ביטחון פנים. במערכות הסעד – המדינה עצמה כבר לא מאמינה והיא נסמכת על עמותות חסד ועל כספי מיסיונרים שעטים (כמובן) על המציאה. ומעל לכל זה – ההתנתקות. היא עשתה משהו אסטרטגי לנשמה הקולקטיבית שלנו. האזרחים צפו באונס הלאומי הזה, הם ראו כיצד החוק והדמוקרטיה וזכויות האדם משמשים בסך הכל כלי ציני המשרת רק את העשירון הנאור ובשום אופן לא יעמוד לרוב היהודי בשעת הצורך. הם ראו את הצד המכוער ביותר של המדינה והם ראו שהצד המכוער הזה חזק הרבה יותר מהם. אפשר לומר שאחרי כל תהליכי אובדן האמון שציינתי, ההתנתקות הצליחה להביא להתנתקות מנטלית של העם ממדינתו.
עכשיו הם צריכים לבסס את זהותם, את ביטחונם על משהו אחר – ההרגשה הזו שתמיד תהיה שם המדינה בשבילי, שצה”ל תמיד ינצח בסוף, שהמנהיגים למעלה פועלים עבורי, שיש בית משפט שיעשה צדק, שיש מערכת חינוך סבירה, שהשוטר ישמור עלי – כל אלה אבדו בתוך מדמנת הקניון הגדול.
אז עכשיו הם מתחילים לחפש את זהותם היהודית. משהו יציב. משהו שנטוע עמוק יותר מהציונות לבדה. התופעה הזו של חזרה לזהות היהודית – נפלאה בעיני הרבה יותר מהחזרה בתשובה נוסח אורי זוהר של שנות השבעים. היא המונית הרבה יותר, טבעית הרבה יותר – צומחת ועולה עם המציאות ולא מחוצה לה. אנשים כמעט שאינם משנים את מקומם ואת לבושם. “פעם כשלמדתי יהדות בשינקין – נחשבתי להזוי” – אמר לי סלברטאי מפורסם – “היום מי שלא לומד יהדות בשינקין נחשב להזוי”. המוסיקה חוזרת למקורות – דומה כי מתחת לפני השטח – התכווץ האזרח הישראלי ואמר, “או קי – להשפיע על מה שאתם עושים לי ולאן שאתם לוקחים אותי, אני כנראה באמת לא יכול, אבל במרחב האישי אני הולך לבסס לעצמי משענות אחרות ממה שמדינת ישראל ניסתה להציע.” מעודד במיוחד הוא הנתון שפרסם אתר ynet לפיו הנטיה ליהדות חזקה יותר אצל הצעירים מאשר אצל הוריהם.
קורה כאן משהו מאוד טוב, אבל אולי הדבר המפתיע מכל – הוא העליה המרשימה בפוריות המשפחה הישראלית. פתאום זה מאוד in ללדת ארבעה וחמישה ילדים. “אני עובדת על החמישי” אמרה לי שדרנית “צפונבונית” מן המניין. “זה רק את או שזו תופעה?” – שאלתי. “אני גרה בצפון תל-אביב והחצר בבנין המשותף שלנו נראית כמו עזה” ענתה בחיוך. את ההרגשה הזו מאששים מחקריו הדמוגרפיים של יורם אטינגר וצוותו. הפוריות הישראלית הולכת ומשתווה לזו הערבית – “אין יותר בעיה דמוגרפית ” מסביר אטינגר.
מי שיוצא לשדות רואה בימים אלו את החצבים, שיד נעלמה הורתה להם להתחיל ולפרוח באמצע החמסין והיובש הגדול – לקראת חילוף העונות. משהו כזה קורה לחברה הישראלית. עליה בפריון התחוללה כאן אחרי מלחמת ששת הימים – בימים של פרוספרטי לאומי. אבל בתוך הדיכאון הגדול של היום? כנראה שאין לכך הסבר מלבד אותה יד נעלמה.