חזרה לנקודת המוצא

כל העניין הזה של העברות המזומנים לעזה, מרתק אותי. גם הסיפור של שחרור רוצחים עבור כלום – כלומר בלי שום לחץ מיוחד נראה לעין – גם הסיפור הזה מהווה בשבילי תעלומה. ואולי המדהימה מכל היא האפתיה שבה העניין הזה מתקבל אצל הציבור בישראל. פעם היו דברים כאלה עילה להפגנות ענק, ליציאה המונית לרחובות. קורה כאן משהו בלתי נתפס. החברה הישראלית פשוט הרימה ידיים. יהיו שיאמרו שזה בגלל שאנחנו חברה שבעה מדי. אני לא חושב שזאת הסיבה. אני חושב שתהליך אוסלו הביא את הלאום הישראלי אל אבדן תכלית קיומו, אל אבדן ההצדקה לקיומו ואל אבדן עצם הרצון להוסיף ולהתקיים. אין לי דרך אחרת להסביר כיצד זה משלמת מדינת ישראל במזומן – מאות מליוני שקלים, בכדי לממן את התחמושת הנורית אל שדרות ואשקלון. אין לי דרך אחרת להסביר כיצד זה מחליטה המדינה לשחרר רוצחי ישראלים – סתם כך. גם קולות ההתנגדות שבאו מכוון השר דיכטר, הסבירו שיותר יעיל לשחרר את הרוצחים הללו בהזדמנויות אחרות, ניתן היה להשיג “מחיר” טוב יותר – אף אחד לא דיבר על הזילות המוחלטת של חיי הישראלים אותה מבטאים השחרורים הללו.

התייחסות הישראלי אל עצמו היא כאל תופעה חולפת. הערבי לעומת זה הוא מלח הארץ. הוא הרי יהיה כאן אחרי שנחזור למקום ממנו באנו וניקח גם את מתנו כפי שניבא המשורר הנערץ דרוויש – האיש ששריד הכניס לתוכנית הלימודים והתקשורת הישראלית ביכתה בדמעות שליש כשהואיל סוף סוף להתפגר. אגב – דרוויש זה, כתב את הדברים הרבה לפני שחפרנו והוצאנו את מתינו מגוש קטיף. טיפש הוא לא היה…

הישראלי מקבל בעצם את עובדת היותו בן מוות. הוא הרים ידיים. פעם – בשנות החמישים, כשבקושי היתה פה מדינה, יצאו לפעולות תגמול על כל שטות. לפגיעה ביהודי היה תג מחיר והיה לגמרי ברור שאין כל אפשרות אחרת. היום דמנו חינם. חינם?! אנחנו משלמים להם כדי לרצוח אותנו. בהתחלה הקמנו מדינה כדי להיות ישראלים במקום יהודים. אבל הגויים שמסביב לא קיבלו אותנו לחיקם ותקפו אותנו. אז החלטנו להילחם כמ גויים נורמליים. עם כל ההירואיקה והאתוס הגברי כוחני שגויים יודעים לטפח. הטובים לטייס והטובות לטייסים. חשבנו שנפטרנו ממארת הגלות וכל הגיבנת היהודית הזו, חשבנו שאנחנו עם נורמלי ושכמו בכל המלחמות בין עמים נורמליים, אחרי הניצחון – יבוא השלום ועמו ההכרה הנכספת והקבלה אל משפחת העמים הנורמליים. כלומר תבוא סוף סוף הגושפנקה לכך שאנחנו כבר לא יהודים. אחרי מלחמת יום כיפור הבנו שזה פשוט לא יקרה. ואז בכדי להשיג את הנורמליות הזו על ידי מלחמה על הארץ, הפכנו כיוון והחלטנו להשיג את הנורמליות הזו על ידי מסירת הארץ. את השינוי הזה בישר הסכם קמפ דיויד. כששמעון פרס טען שהיסודות לאוסלו נוצקו בקמפ-דיויד – הוא צדק. כולל הדיבור על ירושלים, כולל משטרה “פלסטינית” חזקה וכו. החידוש של אוסלו היה במתן הלגיטימציה לארגון לשחרור פלסטין – מאיתנו… כלומר באוסלו ישראל ויתרה על הצידוק לקיומה בשטח כל שהוא של ארץ ישראל. כשרבין לחץ לראשונה את ידו של ערפאת, הוא נראה היה כאילו בלע מטאטא. משום שעד אז ברור היה שיש הבדל עקרוני בין הדיבור עם מדינות ערב איתן יש לנו סכסוך שכנים, לבין הדיבור עם אש”פ – איתו יש לנו ויכוח מהותי על הארץ כולה. הכרה באש”פ היא הכרה בצידקת טיעונו על הארץ כולה. אבל באוסלו החלטנו לוותר על הצדק שלנו ולהישאר עם הדבר האחרון שיש לנו – עם החיים. במילים אחרות – אנחנו גזלנים, אנחנו קולוניאליסטים לבנים שבאו מאירופה והתיישבנו בארץ הילידים הפלסטינים, אבל מה לעשות ואנחנו כבר כאן – אז תהיו נחמדים, הואילו נא לקבל את מה שכבשנו מכם ב67, וותרו לנו על מה שכבשנו מכם ב 48… כלומר קחו את הצדק ותנו לנו את החיים.

מה שמתברר עכשיו הוא שתהליך הנירמול – כלומר ההתבוללות הלאומית – הוביל אותנו אל הויתור על המתרס האחרון – ויתור על החיים עצמם. הצבר הישראלי החדש, זה שלעג לסבונים מהגטו – איבד את זהותו, ומוצא עצמו בתהליך דיאלקטי חסר מוצא – מתמסר שוב לשוחטיו.