היום בו איבדנו את הצדק – 25 לאוסלו

היום בו איבדנו את הצדק – 25 לאוסלו.
העדות הרועמת ביותר לכשלונו של הסכם אוסלו, היא הדממה שגזרה על עצמה התקשורת הישראלית לציון היום ההיסטורי.
אילו ניתן היה לפרש אחרת את הזוועה של אוסלו, היינו מצויים היום – ביום שידורים מיוחד שבו כל מי שנטל חלק במחטף ההיסטורי היה עומד בתור לאולפנים המיוחדים ומוספים נוצצים היו מעטרים היום את כל העיתונים.
לא, הם לא שכחו את התאריך. כל רשתות הטלוויזיה סיכמו איתי מועד לראיונות לציון התאריך (ולא רק איזכור חטוף אגב נושאים אחרים). אחרי ככלות הכל – לתנועת ‘זו ארצנו’ שהקמתי, היתה הזכות להוביל את ההתנגדות האזרחית המשמעותית ביותר להסכמים הללו.
אבלכולם ביטלו ברגע האחרון. ללמדך ש”במערב אין כל חדש” וכאז כן עתה – התקשורת הישראלית יודעת לייצר אג’נדה ויודעת גם להעלימה.
אז לציון מועד החתימה, אני מפרסם כאן קטעים רלוונטיים מההקדמה לספרי ‘קץ הנורמליות’.
***
“כשלחצו רבין ונתניהו את ידו של ראש הארגון לשחרור “פלסטין” – כלומר כשהכירו הימין והשמאל כאחד בתמונת התשליל של הציונות, כשהכירו ב”פלסטיניות” ובלגיטימיות של דרישת ה”עם” האזרחי הערבי החדש לריבונותו בארץ ישראל, איבדה הציונות את הערך המקודש היחיד שהיה לה באמת – הציונות איבדה את ציון.
הערך היחיד שנותר כיום לענק העיוור כדי להסתתר מאחוריו ולהצדיק את עצמו הוא ערך ההגנה העצמית. אפקט ‘יד ושם’ – כלומר הצדק שבמסכנות – כבר לא עובד לנו… ‘דוד’ עבר לעזה, עכשיו אנחנו ה’גוליית’.
באוסלו הפכנו לאורחים לא קרואים בארצנו. הציונות הפכה לתנועה קולוניאליסטית. לא נותרה לישראל שום ‘חתיכת צדק’ מול הלוחמים לשחרור “ארצם” – שבמחי לחיצת יד, הפכנו ממחבלים ללוחמי חירות. אסור להרוג את הילידים שכבשנו את ארצם, לכל היותר מותר לפגוע בפגזי המרגמה שלהם לאחר ששוגרו… כי הדומם כבר לא נושא שום צדק. על חוסר הצדק של הדומם, גובר ערך ההגנה העצמית, ואפילו זה של הכובש הציוני – אחרון הקולוניאליסטים.
…
טעות לחשוב כי מדובר במלחמת הימין והשמאל בישראל. שתי ידיה של הציונות ביקשו להשיג את אותה המטרה, ליצור לאומיות יהודית אזרחית, לאומיות יהודית – בלי אלוהים. את מקום האל מילאו עבור השמאל – האוניברסליות, השוויון, הסוציאליזם והקומוניזם. הימין ניסה להחליפו בלאומיות לשם לאומיות, במושגים מעורפלים של הדר והוד, בצבאיות הרואית, בפאשיזם הרומנטי של ראשית המאה ה-20 .
….
כשהקמתי את ‘זו ארצנו’ כדי לעצור את תהליך אוסלו נדמה היה לי שאני נלחם בשמאל. חשבתי שאם אעצור את אוסלו, כבר יבוא מישהו מהימין וישיב את הרכבת אל המסילה. האמת… משהו בתוכי ידע כבר אז שזה לא יעבוד. כחייל צעיר חוויתי את חורבן יישובי חבל ימית בידי ממשלת הימין של בגין, שרון והמפד”ל. ידעתי שאין באמת למה לצפות מההנהגה ההיא, אבל הדחקתי את התחושה העמומה. נוח היה לסמן את השמאל כאויב וקל היה להוציא את ההמונים לרחובות כשעל ספסלי האופוזיציה שמימין ממתין מנהיג צעיר וכריזמטי – בנימין נתניהו. לא הבנתי אז שתהליך אוסלו אינו תהליך שמאלני נגד הציונות, אלא בדיוק להפך, אוסלו הוא ניסיון נואש להגשים את חזון הנורמליות הציוני.
“אוסלו בשבילי זה לשכוח שאתה יהודי…” (הסופרת דורית רביניאן – הערוץ הראשון, שנה להסכם).

“אני רוצה שלום כדי שתהיה ‘ישראליוּת’. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. ‘ישראליזציה’ של
החברה במקום ‘ייהוד’ שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל”
(ד”ר רון פונדק, מאדריכלי אוסלו,דו”ח קבוצת המשבר הבינלאומית, אפריל 2014)

כשחסמתי את כבישי המדינה, הדחקתי את ההכרה המעורפלת שבאמת אין באמתחתי שום אלטרנטיבה. כי ביסודו, הימין שואף לאותה מטרה ולכן יוביל תמיד בסופו של דבר אל אותה נסיגה, אל אותו חורבן, אל אותה – מלחמת מאסף.
כמו הנער ההולנדי, תקעתי את אצבעותיי בסכר, מנסה לעצור את הסחף. בתחילה נראה היה שהצלחתי – מדינה שלמה עצרה בהתלהבות מלכת, הימין חגג את ניצחונו על השמאל, ובהמשך את ניצחונו בבחירות 96′, ניצחון שנזקף במידה לא מבוטלת לזכות המחאה הציבורית הגדולה שקדמה לו.
אולם כיום, 23 שנים אחרי, עדיין מושלים הסכמי אוסלו בכיפה. ראש ממשלת הימין מקבל בנאום בר-אילן את כל עקרונותיהם וכמוהו גם מנהיגי הציונות הדתית. האם מישהו מסוגל לומר מה ההבדל בין פתרון שתי המדינות של הקואליציה לעומת פתרון שתי המדינות של האופוזיציה? בין המדינה ה”פלסטינית” מינוס של נתניהו, לאוטונומיה ה”פלסטינית” פלוס של בנט?
23 שנים חלפו מאז מאבקה הנחוש של תנועת ‘זו ארצנו’ בהסכמי אוסלו. כל תחזיותינו הקודרות התגשמו בצורה הנוראה ביותר. טילים לא משוגרים מעזה רק לאשקלון, הם כבר מגיעים לתל אביב ולירושלים. עקומת הטרור עלתה באופן חד – פי שישה יותר נרצחים משני העשורים שקדמו לאוסלו, פי 20 יותר פצועים, צה”ל התנפח ללא הכר בחטיבות שיטור שלא נדרשו לפני ההסכמים, אגף לטיפול בנפגעי פעולות איבה הוקם בביטוח הלאומי. העם כבר לא מאמין לתהליכי השלום של השמאל ולכן הימין מנצח תמיד בבחירות. אך באין מטרה שונה, הימין מעולם לא היה מסוגל להציב אלטרנטיבה לדרכו של השמאל. ‘אוסלו’ ממשיך למשול בכיפה, והמוציא הראשי לפועל של רוב תהליכי החורבן המגיעים מעת לעת הוא בדרך כלל הימין.
במבט לאחור אני מבין שלא את הנסיגה והחורבן ניסיתי לעצור שם בחסימות הכבישים ושלל פעולות המחאה, אלא את מלחמת המאסף של הציונות. כל הפעולות שעשיתי מאז, כל העבודה ההגותית והפוליטית, נועדו לייצר תחליף לתהליך הנסיגה הדטרמיניסטי שלה – לייצר ציונות המתקדמת אל ייעודה במקום ציונות שרק נסוגה במלחמת המאסף של קיומה.
אינני מוכן להפגין שוב בשביל המנהיג הימני הבא! איש לא יוביל את מלחמת המאסף טוב מנתניהו.