הכוחות השולטים בישראל

בכף היד האוחזת במדינה יש מחמש אצבעות. האצבע החזקה ביותר היא הבוהן. אצבע זו מייצגת את האליטה התרבותית. מדובר בהוצאות הספרים, ביוצרים השונים ומעל לכל – בתקשורת. הכוח התרבותי, לא רק שהוא החזק ביותר – הוא גם הדבק המקשר בין שאר הכוחות. כמו הבוהן, הוא נע בחופשיות בין שאר האצבעות, והוא אשר נותן להם את המשענת שבעזרתה יוכלו לאחוז בכל אשר יחפצו. אליטה זו היא משטרת המחשבות שלנו. היא הקובעת מה נקרא , במה נצפה, מה נכון ומה מוטעה, מה לגיטימי ומיהו קיצוני, מהי הסתה ומהו חופש הדיבור.

אחרי הבוהן באה האצבע. האצבע מייצגת את אליטת הביטחון. אהוד ברק שנבנה מתוך האליטה הזאת, ולמרות אחריותו הישירה לתבוסה בלבנון, חוזר היום כמושיע לאומי, מדגים היטב את כוחה של האליטה הזו. בישראל אין זה משנה מי אתה, אלא כמה גבוה התברגת בהיררכיה הביטחונית.

גבוה מעל כולם מתנשאת האמה. אצבע זו מייצגת את האליטה המשפטית ואת מערכת התביעה. היא חזקה כמעט כמו הבוהן, אך הרבה יותר גבוהה ומכובדת. האליטה המשפטית מצפצפת על רצון העם, שנקבע על ידי נבחריו, המחוקקים. היא בוחרת את עצמה ומשליטה את ערכיה. שרי משפטים כיעקב נאמן וחיים רמון, שגילו נאמנות לציבור שולחיהם, למדו היטב על בשרם מי כאן בעל הבית האמיתי.

האצבע הבאה היא הקמיצה, האליטה הכלכלית. היא המספקת את הדלק המניע את גלגליהן של שאר האליטות, וכמובן, בתמורה היא ניזונה מהן. גנרל שסיפק את הסחורה במסגרת האליטה הביטחונית מקבל ג’וב טוב מהאליטה הכלכלית; וזו דוגמה קטנה לאופן שבו מתנהלים יחסי גומלין אלה.

האצבע האחרונה היא הזרת. זוהי האליטה הפוליטית, והיא היחידה הנבחרת בידי העם. כאשר היא מתנגשת עם שאר האליטות היא יוצאת תמיד וידה על התחתונה. כדי לשרוד הפוליטיקאים תלויים לחלוטין בחסדי שאר האליטות. עדיין לא נמצא מי שיעז ברצינות לעשות שימוש בכוח שקיבל מן העם כדי לנסות ולהתמודד עם האליטות הללו.

כאשר עולים לשלטון כוחות שמאלניים, הם ממהרים להגשים את האידיאולוגיה של ‘שלום עכשיו’, לא רק משום שכך בחר הציבור, אלא בעיקר משום שזהו תכתיבן של האליטות.

כאשר עולים לשלטון כוחות ימניים, ממהרים גם הם להגשים את האידיאולוגיה של ‘שלום עכשיו’… ובדיוק מאותה סיבה.

(המאמר מבוסס על דברים שפירסמתי במקור ראשון לפני תשע שנים)