תרבות של בגידה
ה׳ בשבט ה׳תשס״ז (ינואר 24, 2007)
לא מעניין אותי מה בדיוק הפרטים. לא מעניין אותי מה עברה של א’. לא מעניין אותי אם זה היה בהסכמה או בכח. כל השטויות הללו פשוט לא מעניינות אותי. הסיפורים הללו נורא מעניינים את התקשורת משום שזו הזדמנות נהדרת למכור חומר פורנוגרפי במעטה של דווח ודיון ציבורי. ובתוך כל הצרימה הזו, נעלמת לחלוטין השאלה האמיתית.
הוא בגד באשתו או לא.
ובשביל זה אני לא צריך לדעת מה עיסוקה של א’. וזה לגמרי לא רלוונטי מה בדיוק היתה מידת שיתוף הפעולה. אותי מעניין רק דבר אחד – הוא בגד באשתו – כן או לא.
אבל את התקשורת, את המשטרה, את הפרקליטות את בית המשפט, את כולם מעניין דבר אחר לגמרי. אותם מעניינת השאלה – האם הוא עבר על החוק.
אנו חיים בתוך תרבות של בגידה. זה מתחיל במעגל הקרוב של האשה והילדים, וזה נגמר במעגל הלאומי. בגידה במולדת, בארץ ישראל, היא ממש ספורט לאומי במחוזותינו. לאף אחד לא היתה בעיה לקבל את טלי פחימה המשוחררת לכנס מכובד שהרצו בו יוסי בילין ושות’. פשוט משום שבגידתה של פחימה היא קצה קרחון של תרבות בגידה המקיפה את החברה כולה. הבוגד – אודי אדיב, שנידון ל17 שנות מאסר בגין ריגול חמור לטובת סוריה התקבל כמרצה למדע המדינה באוניבסיטת חיפה ומלמד כיום באוניברסיטה הפתוחה. לאף אחד אין בעיה עם זה. מעניין מה היה קורה אם יגאל עמיר היה משתחרר ומתקבל כמרצה בבר אילן…
אנו מנסים להחליף את תרבות הנאמנות שאבדה, בתרבות של בגידה הנשענת על החוק, וזה כמובן לא יכול להצליח. החוק אמור לבטא את התרבות, הוא לא יכול להחליף אותה. אם לבגוד באשתך זה בסדר מבחינה תרבותית, אלף חוקים וחוקי חוקים שבאים לנסות ולהסדיר את כל ענייני הבגידה – לא יועילו.
מסבירים השדרנים בסבר פנים רציני שמזוז בדק חזור ובדוק, וכל מערכות החקירה עשו את מלאכתם ואנו צריכים לתת בהם אמון. אך כשהתרבות היא תרבות של בגידה – כבר אין אמון באיש. מה היה האינטרס של המשטרה? מדוע סיפורים אחרים – חמורים באותה מידה, כלל לא נחקרו? את מי מייצג מזוז? אותי? אותך? מי מינה אותו? ולמה? מי הם שופטי בית המשפט העליון? מי בחר אותם? לאיזו תרבות הם מחוייבים? האם ביניהם אין סיפורים דומים לזה של הנשיא? יכול אני להעיד כי לפחות אצל אחד מהם ישנה פרשיה חמורה הרבה יותר.
אין מושג שמפחיד אותי יותר מן המושג “שלטון החוק”. פושע קטן – עובר על החוק, פושע בינוני – עוקף את החוק, פושע גדול – משתמש בחוק…
שלטון החוק הוא מושג סדומי. אנו צריכים לשאוף ל”שלטון הצדק”. כשלציבור תהיה תחושה שמערכות החוק משרתות את הצדק – החוק יכובד. אך כשהתייאשנו מחיפוש הצדק, כשהחלטנו שאין אלוהים, ואין אמת, אין צדק ואין מוסר, כל אחד והסיפור שלו – החוק נותר רק כרמזור המכוון את התנועה בין הנארטיבים השונים. הבעיה היא שמי שמפעיל את הרמזור הוא מן מלך שכזה, שגם אם יהיה אדם הגון, אינו יכול שלא לאכוף את הנארטיב שלו על הנארטיב שלי. כי מה שבדיוק התחולל שם בחדרי חדרים זה בעיקר עניין של פרשנות. אם אתה פמניסט – אז כנרת נשמעת לך מאוד משכנעת, ואם אתה שוביניסט – אז אותן עובדות נשמעות לך כסחיטת הנשיא ותו לא. הנסיון להגדיר את הדברים בחוק – הוא פשוט בלתי אפשרי.
לכן אין לי שום אמון בכל הפארסה שמתחוללת סביב הנשיא. לכל ה”עובדות” שבכתב האישום אין שום משמעות בעיני. אולי הן נכונות, אולי שיקריות, אבל אני רוצה לשמוע מהנשיא דבר אחד בלבד. בגדת באשתך? כן או לא!
אם יתברר שכן – אז גם אם הכל היה חוקי למהדרין – לך לכל הרוחות.
ואם לא – אז גם אם “כנופית שלטון החוק” (כפי שהגדירוה מקורבי חיים רמון) תרשיע אותך, מבחינתי אתה יכול להישאר בתפקיד.
