המתנה הגדולה של תשפ”ג

שנת ‘הקהל’

הנה מסתיימת לה שנת ‘הקהל’ – שנת מוצאי השמיטה, השנה שקודם לחורבן, נפתחה ברוב עם, בגדולה שבהפגנות, בהתקהלות של מיליונים על מורדות האמפיתיאטרון העצום המקיף כעין פרסה טבעית את הר הבית.

מרכס הר הצופים והר הזיתים שממזרח, המשך ברכס ארמון הנציב שבדרום ועד רכס העיר העתיקה שממערב – צפינו כולנו במלך ישראל העומד בחצר המקדש וקורא עבורנו, מחדש ומרענן, את דברי הברית העתיקה שבספר דברים – הברית שהיא ורק היא, הבסיס לזהות היהודית. כי אין זהות יהודית מחוץ לברית שבין העם ואלוהיו.

איננו עוד מדינת לאום מודרנית ככל שאר המדינות. מעצם הגדרתה, מדינה יהודית אינה יכולה להיות כזו. כי העם היהודי אינו עם אזרחי על בסיס טריטוריאלי, אנחנו עם אתני, על בסיס הברית שכרת העם עם א-לוהיו. בלי הברית הזו, אין זהות יהודית, ולכן בלי הברית הזו אין מדינה יהודית – אין מדינת ישראל.

ובכן הנה מסתיימת לה שנת ה-‘הקהל’ – שנה שכל מהותה אותה התקהלות, אותה אחדות גדולה סביב הברית המשותפת ההופכת אותנו לעם.

שנת “אחדות” היתה לנו…ועוד איזה “אחדות”…

רובנו רוצים זהות יהודית

כשחשבתי על הסתירה הזו שבין מהותה של השנה, לבין מה שקיבלנו בפועל בתשפ”ג, פרצתי בצחוק מר. אבל במחשבה שניה ייתכן ובאופן פרדוקסלי, דווקא תשפ”ג, שממנה ניפרד השבוע, צופנת בחובה את כל היסודות האמיתיים שמסוגלים להוביל אותנו אל האחדות.

כי הרי ברור לכל מי שמתבונן באירוע המוזר שהתחולל כאן בתשפ”ג, שלא “דמוקרטיה”, לא “בחירת השופטים” ולא “זכויות נשים” ושאר פטפוטי הבל – עומדים ביסוד ה”מחאה”.

מדובר בוויכוח עמוק ונוקב בשאלת הזהות. וככול שנזקק את הדיון יתברר לנו שגם רובו המוחלט של ההמון המוסת – עודנו יהודי ומבקש לשמור על זהותו.

מה יוצר אם כן את המחנות הניצים?

לא הזהות היהודית, אלא הפחד מהאופן בו תופיע.

נשים לב כי מחוללי הפחד אינם מסיתים כנגד היהדות – גם הם מבינים שכולם חפצים בה – אלא כנגד האופן (הדמיוני) שבו תופיע.

וזה מאוד קל, כי הרוב היהודי מעולם לא הסביר מה הוא בכלל רוצה. הרוב היהודי מעולם לא הפך את הזהות היהודית לאידאולוגיה שמתפרטת לקווי מדיניות פנים וחוץ. לא ציירנו מעולם את התמונה שאליה אנו שואפים.

ידענו להגיד למה לא שמאל, אבל מעולם לא ידענו להגיד למה כן – אנחנו… ואל תוך הוואקום הזה קל מאוד היה להחדיר פחד ולייצר את הפסיכוזה שאנו רואים כעת בקפלן.

אז הויכוח הוא לא בין מי שרוצה להיות יהודי לבין מי שלא רוצה להיות. רוב מוחלט רוצה להיות יהודי ובעניין הזה באמת יש אחדות גדולה מאוד. הויכוח הוא בין מי שמפחד למי שאינו מפחד – מיהדותו.

רוצים אחדות? מלאו את הוואקום. תתחילו להגיד מה כן.

אבל זה כלל לא פשוט.
מלאכת הציור של השמאל קלה. פשוט עושים העתק הדבר לרעיונות הנאורות בגרסתם המודרנית. מייבאים לכאן את הציור האמריקני, האנגלי, השוודי…

אבל מלאכת הציור של הרוב היהודי, קשה הרבה יותר. איך מעתיקים תרבות ריבונית של עם נביאים שגלה לפני 2000 שנה והפכה לדת ולקהילות נרדפות ונרמסות שבאורח פלא שרדו ושבו למכורתם?

מה מעתיקים ולהיכן מדביקים?

אז לנו הרבה יותר קשה. ואנחנו מפחדים שמה התוצאה תיצור פחד ומחלוקת קשים עוד יותר. אולי עדיף לתת לזה לקרות באופן טבעי? אנו אומרים לעצמנו ומתחמקים מהמשימה.

אבל הפחד לא צומח כשאתה מצייר את ציורך. הפחד צומח מן הלא נודע, הפחד צומח כשאתה מסתיר את הציור שלך ומשאיר לצד השני לדמיין שם מפלצות.

ובכלל – גם לרוב היהודי, רחוק הציור מלהיות ברור. אנחנו רק יכולים להתחיל לחלום בקול רם. ובאמת, אנו זקוקים לשמאל כדי להבהיר את הציור. ‘אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה’.

תשפ”ג חתמה 75 שנים של זיוף. הרי תמיד ידענו שמדינה יהודית לא יכולה באמת להתקיים לנצח בתוך סתירות מובנות שכאלה. יהודית – אך חילונית. יהודית אך אזרחית. יהודית אך ישראלית. ישראלית וגם “פלסטינית”. תמיד ידענו שמדינת הכבישים העוקפים שהקמנו כדי לעקוף את כל הסתירות, תגיע לבסוף לדרך ללא מוצא – אבל שאלנו זמן והדחקנו. הזמן יעשה את שלו – אמרנו… הדחקנו (למשל) את העובדה ששופט ערבי לא שר את ההמנון של המדינה שמכוחה הוא שופט, השמים לא נפלו ואנחנו המשכנו בתוך הסתירה הזו. תמיד ידענו שנאמנותו של רופא ערבי בשעת משבר – רחוקה מלהיות מובטחת. תמיד הדחקנו את העובדה שארצנו הפכה לאיים של ריבונות בתוך מרחבים עצומים שבהם ויתרנו עליה. אפילו את הפוגרומים של תשפ”א בלוד וברמלה – 5 דקות מנתב”ג – הדחקנו אל שולי התודעה, אפילו את הקרבת בנותינו בכלא גלבוע, לגרועים שברוצחים – אלה המאתגרים את צדקת קיומנו הריבוני בארצנו, הדחקנו. שום וועדת חקירה לא הוקמה לחמורות שבפרשיות – רק כדי שנוכל להמשיך ולהדחיק.

רק משיח

הניסיון הזה להקים לעם ישראל מדינה ככל המדינות, להקים לעם הברית, המעיד ומבשר על קיום האל ומלכותו בעולמו, להקים לו מדינה על פי תפיסת ה”נאורות” הגורסת הפרדה בין מציאות האל לבין המרחב הגאו פוליטי – ניסיון שהוא משהו כמו לתת לטייסי F-35 לטוס ב – צוללות…ניסיון שמשמעותו היא להלביש את בת הגבירה במדי המשרתת, הניסיון הזה, שפשוט לא יכול היה לעבוד לאורך זמן, חייב היה בשלב מסויים להתפוצץ – אז הנה, בתשפ”ג, הוא התפוצץ.

חשבנו שאת כל הסתירות הללו יפתור לנו המשיח. רק משיח…ועד שיבוא, נעצום עינים ונמשיך לשקר לעצמנו.

ובכן בא מלך ההיסטוריה, ושלח לנו “משיח” בדמות שקמה ברסלר…

ומה שה”משיח” הזה אומרת לנו הוא, שאין אחדות סביב זיוף. ה”משיח” הזה, מטיח בנו את כל הכבישים העוקפים שבנינו בכדי שלא להתמודד עם שאלות היסוד.

הכל מכל צף ועולה.

מי הריבון? מי הבוחר? מי הנבחר? מי מתגייס? מהי החוקה? חמץ? שבת? הפרדה? להט”ב? היחס לדמוקרטיה? זכויות נשים? מעמד הערבים? חירות? זהות? ציות? סרבנות? צה”ל? אקדמיה? אשכנזיות? מזרחיות? למה? איך?

כל ההדחקות, כל הכבישים העוקפים – נתקעים עכשיו, מתלבנים עכשיו – או לפחות מוטחים בפנינו בכדי להתלבן.

חתיכת “משיח” קיבלנו בתשפ”ג… מאוד קפדן ה”משיח” הזה… לא מוותר לנו על שום גחלים ש-75 שנה טאטאנו ביעילות אל מתחת לשטיח – מתעקש להבעיר כאן ועכשיו את כל הגחלים ואת כל השטיחים.

וקודם כל מתעקש ה”משיח” הזה לרמוס לנו את נתניהו. לא תתחבאו יותר מאחורי ה’קוסם’ המוכשר הזה – אומרת ה”משיח” – לא תתחבאו יותר מאחורי האיש ששוב ושוב בחרתם כדי לשקר לנו ולכם. לכם אולי אפשר להמשיך לשקר לנצח ולקרוץ לנו, אבל לנו אי אפשר יותר לשקר ולקרוץ לכם. אז עכשיו הוא כבר לא ישקר ולא יקרוץ לשום צד. תתמודדו…

כך שאולי במובן הפנימי והעמוק ביותר, תשפ”ג היא כן שנת האחדות – אם לא האחדות הגלויה, אז לפחות השער לאחדות שאינה מזוייפת, אחדות שתבוא לאחר שבעל כורחנו, אנו – הרוב היהודי – נתברר ונתחיל לומר את האמת.

עשה ואל תעשה

ראשית לכל נשליך לכל הרוחות את המושג ‘יהודית ודמוקרטית’.
הפטנט הזה שבשנות ה-90, יחד עם הסכמי אוסלו, ויחד עם ההפיכה המתוחכמת של אהרון ברק – החל לייצר טרמינולוגיה שמאיינת את זהותה היהודית של ישראל, מרדדת אותה, משטחת אותה, הופכת את אתוס היסוד של המדינה, את יהדותה, לכזו שנמצאת באותה רמת חשיבות כשל שיטת המשטר שלה, הטרמינולוגיה שיוצרת תחרות בלתי אפשרית בין המטרה (יהודית) והכלי (דמוקרטית). ראשית לכל, את הפטנט הזה של ‘יהודית ודמוקרטית’, חייבים לקווצ’ץ’, להשליך, לגרוס, לשרוף ולשכוח.

ישראל אינה יהודית ודמוקרטית. ישראל היא מדינה יהודית – נקודה. לכך נוצרה ולא לשום סיבה אחרת. המשטר שלה דמוקרטי. וטוב שכך. אין לנו לעת הזו שום פטנט טוב מהשיטה הדמוקרטית לניהול העם ששב מן הגלות עם כל דעה ותרבות שעל פני הגלובוס. מדינה יהודית נקודה – שהמשטר שלה דמוקרטי – זה הכל. אין כאן שני ערכים זהים, שני אתוסים מכוננים באותה רמת חשיבות – לא ולא. ישראל היא מדינה יהודית נקודה, יהודית – שהמשטר שלה דמוקרטי.
החזון מחד והכלי ליישומו – מאידך.

אח”כ נגדיר מהן גבולות ארצנו, ונתבע ריבונות על כל חלקיה שבידנו.

אח”כ נגדיר למי המדינה הזו שייכת. היא שייכת לעם ישראל לבדו. נודיע כי זו ארצנו – רק ארצנו!

ואז נבהיר היטב למי כל זכויות האדם וגם הזכויות הלאומיות,
ולמי כל זכויות האדם אבל לא זכויות לאומיות.

נשלול מכל וכל כל ריבונות לאומית מתחרה על ארצנו למלוא אורכה ורוחבה.

נבהיר באופן מוחלט את הזהות – ומתוך כך נזכה באופן אמיתי בחירות. גם בחירות הלאומית וגם בחירות האישית.

נגדיר את יחסי המדינה והאזרח – נגדיר באופן ברור מי שייך למי. נקטין ככל שרק ניתן את המדינה ומעורבותה בחיי האזרחים ונגדיל ככל שרק ניתן את ריבונות האזרחים על כל מכלול חייהם.

מחד – נבצר את זכותם וחובתם של האזרחים לבחור את אורח חייהם הפרטי,

ומאידך – נשלול מכל וכל את “זכותה” של המדינה לשנות את אופיה היהודי, כלומר לשנות את הסיבה היחידה שלשמה הוקמה מדינת ישראל – כלומר נשלול מכל וכל את הניסיון לטשטש ולמחוק את העובדה הפשוטה שישראל הוקמה על ידי היהודים, כדי שתהיה לעם היהודי, מדינה יהודית.

את כל מלוא זכות הבחירה נשמור לאזרחים. אבל שום זכות בחירה למדינה.
האזרחים אינם חייבים לשמור את ההלכה. אבל המדינה חייבת גם חייבת!
האזרח יבחר אם ברצונו לשמור שבת ולאכול כשר –
אך למדינה ולמוסדותיה לא תהיה שום זכות בחירה שכזו. המדינה ומוסדותיה תשמור את השבת ותשמור על הכשרות.

לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת – וגם לא בימות החול.
כי השוק יהיה חופשי באמת (ולכן התחבורה הציבורית תהיה זמינה וזולה כמו כל מוצר בשוק חופשי באמת). הקרקע לבניה תוחזר מהמדינה לעם – ארץ ישראל לעם ישראל לפני מדינת ישראל (וכן הדיור יהיה זמין וזול כמו כל מוצר בשוק חופשי באמת).

אנחנו נבהיר שהמדינה נאמנה ומשמשת מכשיר למימוש הברית הייעוד והבשורה הנצחיים של עם ישראל. זו תכלית קיומה, אין לה תכלית אחרת! והתכלית הזו היא שנותנת טעם ותוקף מוסרי לקיומה, היא הייעוד שמאפשר את הקיום.

נשוב אל הר הבית מקום מקדשנו.
נשוב ונבנה את ארצנו במלוא אורכה ורוחבה.
נפריח שממותיה,
נגן עליה בעוז ובגאון
שפת התורה תשוב ותירון הרחק מהישג ידה של המדינה, מהשפעתה וללא תלות בתקציביה.
וכך גם האקדמיה, מדעי הרוח, הספרות, האומנות וסיעור המוחות האינטלקטואלי.

האחריות לחינוך ילדינו תשוב אל ההורים.
איש לא יתחוב באמצעות המדינה את ידו לכיסו של חברו וישתלט על אופי חינוך ילדיו.

תרבות של כבוד הדדי, שוק רעיונות ושוק כלכלי חופשי באמת, יצמיחו במהירות את התורה, הכלכלה והתרבות.

אמונה עמוקה באלוהינו ובצדקת דרכנו ישיבו לצבא ישראל את ההרתעה שאבדה, יגרשו את אויבנו מארצנו וישיבו לידינו את חלקי המולדת שאבדו לנו.

כן כן – ה”משיח” ששלח לנו אבינו שבשמים בתשפ”ג יאלץ אותנו להתחיל ולומר את האמת, לחלום את חלומנו בקול רם וללא מורא.
להתחיל ולומר למה אנחנו כן, ולא רק למה הם – לא.

כשזה יקרה, יתברר פתאום שמלבד קומץ משיחי השקר – עם ישראל פשוט המתין שנתעורר ונפסיק לפחד מהחלום המאחד את כולנו,

חלום תיקון עולם במלכות ש-די.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שנה טובה.