חומות של תקווה

קצה החניון שמחוץ לשער ציון, מרוחק כ-50 מטרים במורד הדרך התלולה, היוצאת מן השער אל מחוץ לחומה. זו דרך צרה ומפותלת ולא ניתן להתקדם בה לכוון השער, משום ששלטי ה ‘אין כניסה’ האדומים שמוצבים כמזוזות משני צידיה מבהירים הבהר היטב, ש’מכאן חביבי’ – רק ברגל…

נוסעים היינו, לקיים מצוות ‘ניחום אבלים’ בבית משפחת וסרלאוף.

דוד, שהיה ‘תכשיט’ ידוע בנעוריו, הספיק להיכנס ולצאת מכמה בתי ספר וישיבות תיכוניות, עד שנחת אצל הרב יששכר וסרלאוף בישיבת ‘אהבת חיים’. הרב יששכר ניאות לקבלו, מצא מסילות אל ליבו והנער פרח והתחנך על פי דרכו.

כך התוודעתי אל האיש והאגדה. המחנך המופלא, הרב יששכר ווסרלאוף.
לימים הגיע אל הישיבה גם נכדי (הראשון) – ועד מהרה התברר מתיאוריו, שכמו יין משובח, גם הרב יששכר, רק הלך ברבות השנים והשתבח. האיש העתיק במשך השבוע את מגוריו מדירתו שברובע היהודי בירושלים, אל קרוואן קטן שהוקצה לו בישיבה, השוכנת בפאתי היישוב כוכב השחר.
התלמידים היו ילדיו ממש. סיפור אגדי על מחנך שהלימודים ותעודת הבגרות – חשובים ככל שיהיו – אחרונים היו בסדר החשיבות. האיש ראה את התלמידים. חש אותם, התחבר לצרכיהם וכשהיה צורך בזה התחבר גם לצרכי משפחותיהם.

דוד לא הספיק ללמוד זמן רב בישיבה. תאונה קשה כמעט וקיפחה את חייו. שנה תמימה בילה בשיקום מפגיעת ראש קשה מאוד, פגיעה שממנה התעורר רק לאחר שלושה חודשים, אל מציאות קשה ומורכבת. ההתניידות הפכה לאתגר.

להגיע עם המכונית אל בית משפחת ווסרלאוף, כבר הבנתי שכנראה לא אוכל. בשער יפו הותקן מחסום אוטומטי שמנחש “הלנו אתה” – כלומר האם אתה תושב הרובע, או איש כוחות הביטחון, או תחבורה ציבורית, או מיוחס כזה או אחר. גם ברי המזל שהמחסום מנחש אותם ונפתח, אינם יכולים סתם כך לחנות סמוך לביתם. מגרש חניה לתושבי הרובע, מוקצה עבורם סמוך לסמטאות – ומשם ואילך נגזר גם עליהם, לחתת רגליהם לביתם.

לקראת גיל 40, אובחנה ציפי כחולת פארקינסון. המשמעות היא שההליכה קשה עליה והיא נעזרת במקל.

ולכן עשיתי את דרכי דרך וואדי ג’וז בכדי להגיע אל העיר העתיקה ,ממזרח במקום ממערב, אל המקום הקרוב ביותר שממנו ניאלץ להלך ולפלס דרכנו בתוככי הרובע.

מזרחה של עיר קודשנו נותרה ערבית למרות ששוחררה כבר לפני 56 שנים. את מה שידענו לעשות בכוחותינו הדלים ב-1948, כבר לא רצינו לעשות בכוחנו הרב פי כמה וכמה – ב-1967. הרובע היהודי שהופקר לצבא הלגיון במלחמת השחרור, אמנם שופץ ויושב שוב ביהודים, גם רחבת הכותל פונתה משכונת המוגרבים על מנת שתוכל להכיל בקרבה את המוני בית ישראל העולים בשקיקה אל מקום מקדשם החרב.

אבל השופר לא קרא בהר הבית, כשורר נעמי שמר, הוא קרא בכותל. כל מאוויי הגאולה נוקזו אל המקום שהיקצו ליהודים בעבר, כובשיה הזרים של ציון.
משחררי ירושלים, המשיבים לעמם את עיר קודשם לאחר 2000 שנות כיבוש, חסרים היו את התודעה המסוגלת להכיל את הר הבית ובשורתו. וכך, נמסר מיד ליבה הגאולי הפועם של העיר – לידיים מוסלמיות, כמו לומר, קחו מאיתנו את התפוח הלוהט הזה, השאירו אותנו עם הכותל לבדו, השאירו אותנו ואת יהדותנו במימד הדתי והפולקלוריסטי בלבד.

וכך נותרה העיר ששוחררה, כעיר ערבית לכל דבר, ובעודנו זוחלים בפקק הנצחי שבוואדי ג’וז, מוקפים מכוניות ערביות, שנכנסות ויוצאות בזוויות משונות, נחלצות בנסיעה לפנים ולאחור מן המוסכים וחניוני האיטליזים, מנווטים את דרכנו בין הולכי הרגל שבמרכז הכביש – ובכן בעודנו זוחלים בתוך הבזאר הים תיכוני הזה, בלשו עיני אל מי שמלפני ומי שמצדדי – מתפלל אל מי שמעלי, שלא תתהפך לפתע המציאות ואיאלץ להגן על משפחתי – ולהפוך כמובן לעוד יהודי שמובל אחר כבוד אל מרתפי השב”כ.

“אדיר זיק סיפר תמיד כיצד תיקן את האוטו שלו במוסך שבוואדי ג’וז” – אמרה ציפי…

‘יש אנשים שאני מתגעגע אליהם מאוד’ – חשבתי לעצמי – ‘אבל טוב שאדיר רואה את מה שקורה היום ממרומים, לא בטוח שהיה מסוגל לשאת בחייו את המציאות המטורפת שמתרחשת כאן’.

נחלצנו מן הפקק. לימיננו נגלתה חומת העיר המזרחית ובהמשך הדרך, בקצה המורד – לפני כנסיית גת שמנים – פנינו מערבה, כשמעלינו כבר נישאת חומת הר הבית המזרחית.

יש הסוברים, כי כל המדרון שעליו נסלל הכביש בו העפלנו כעת אל פינתו הדרומית מזרחית של ההר – נמצא למעשה על שרידיו של בית המקדש השני.
במחול החורבן וההרס שחוללו הרומאים בתשעה באב שנת 70, נותץ כל שמעל גובה הרצפה, ונדחף אל מחוץ להר. את נדבכיה העליונים של חומת הכותל המערבי, הדפו והפילו אל הרחוב שמתחתם, שם ניתן לראות היום את האבנים העצומות מושלכות בערימה על הרחוב ההרודיאני, כאילו היה זה רק אתמול. והיכן שאר שרידי המקדש? עציו ואבניו שלא נלקחו לתהלוכת הניצחון ברומא? ההיגיון אומר שגם אותם דחפו מחריבי מקדשנו, בדרך הנוחה ביותר, כלומר במורד, אל התהום שמחוץ להר. ובאמת סוללת העפר שלרגלי החומה המזרחית, זו שעליה מטפס עכשיו רכבנו, אינה חלק מהטופוגרפיה הטבעית. ‘כנראה שמה שנותר מבית המקדש השני, נמצא עכשיו מתחת לגלגלי המכונית’ – חלפה בראשי מחשבה.

פניה חדה מערבה, אחר קצה החומה המזרחית והמכונית החלה להעפיל לאורך החומה הדרומית.
משער האשפות שלימיננו, נחלצו אוטובוסים עמוסי מתפללים ופנו מיד מערבה. חזרנו לזחול בתוך נחשול המכוניות – במעלה הדרך העולה לכוון הר ציון והחניון – משאת נפשי. ‘לפעמים קורים ניסים’ – אמרתי לעצמי – ‘שניים כאלה יושבים אצלי במכונית… אולי ישלח לנו השוכן במרומים נס נוסף ונמצא חניה…’.

כשהגעתי אל פינת חניון הר ציון – החלטתי לחסוך לאשתי ולבני את הטיפוס במעלה הדרך התלולה העולה מן החניון אל השער, שער ציון, שבחומה.
סובבתי את הרכב, וכשנדמה היה לי ששום מכונית לא יורדת בדרך החד סטרית שמן השער אל החניון, תימרנתי ברוורס בדרך הצרה והמפותלת בכדי להביא את ציפי ודוד עד לשער עצמו.

“אתה כבר בן 61 ועדיין מחפש צרות” אמרה האישה.

“זהו” – עניתי – “זה המקסימום שאני יכול לעשות. אתם תרדו כאן ותתחילו ללכת, אני אמצא מקום להחנות את הרכב ואצטרף אליכם”.

“ללכת לאן?” – שאלה ציפי.

“אין לי מושג, אבל אני בטוח שכל אחד ידע איפה זה וואסרלוף”

וכך ירדו בחום הכבד, דוד, ציפי והמקל, תומכים זה בזו ובצעד נחוש נבלעו בתוככי שער ציון.

הבטתי סביבי אולי ימצא מקום חניה סמוך – שהרי ‘גם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים’.
וראה זה פלא! ממש בסמוך לשער, נמצא “מקום חניה” שכזה. טוב נו… לא בדיוק חוקי… אבל גם לא מפריע ולא חוסם אף אחד – ואפילו מוצל בענפי שיח פרחוני. החנתי את הרכב, היטבתי את השלט המעיד על נכות בעליו – ומיהרתי אחרי ציפי ודוד שכבר נבלעו בסמטאות, מקווה שהאפיזודה הזו לא תסתיים במגרש משטרתי ומאות שקלים קנס.

הרובע היהודי של העיר העתיקה הוא המקום הטוב ביותר להימלט אליו בימים הדחוסים הללו.
מתערבבים בו הקודש וההיסטוריה, חוויית התיור החופשית, דוכני המזון וניחוחותיהם המפתים. מנורת המקדש, בית כנסת החורבה, והשאוורמה המסתובבת. ישראלים באים לסייר בבגדים קיציים, בגופיות, בציציות, בחליפות – הכל הולך הכל מתערבב, הכל רגוע – כאילו שום דבר לא מתרחש שם בחוץ – בסיר הלחץ הישראלי המחשב להיתפוצץ עלינו בכל רגע.
‘בדרך החוצה נתרענן בגלידה ‘קצפת’ – הבטחתי לעצמי כשחלפתי ביעף על פני החנות המפתה.
עד שקלטתי שאין לי מושג לאן אני הולך…

התרכזתי בתוכנת הניווט, אולי באמצעותה אצליח למצוא את דרכי בין הסמטאות.

דמות שנראתה לי כקבצן קרבה אלי מזוית העין – ומחשבה פבלובית ‘האם יש מטבעות בכיסי’ הבזיקה לרגע.

“אתה נראה כמו אחד שמחפש את וואסרלוף” – אמר לי אליהו הנביא.

הרמתי את עיני מאפליקצית הניווט.
קשה היה לומר מהו אותו אליהו. חרדי? דתי לאומי? ובעצם הוא לא היה שום דבר כזה. אדם כבן 70, כפוף מעט, חליפה מהוהה, כובע לא ברור על ראשו – ופנים צעירות ועיניים בהירות וצעירות עוד יותר ויראת שמים גדולה נסוכה על פניו ואהבת ישראל ודאגה עמוקה וכנה –

“כן” – אמרתי לאליהו הנביא – “תודה רבה, אתה יודע היכן הם גרים?”

“אל תדאג” – אמר אליהו הנביא – אני אראה לך את הדרך, “תגיד לי רק קודם – אתה פייגלין כן? –

תגיד לי…

אתה חושב שתהיה מלחמת אחים?”

“לאאא”, משכתי בביטול, “עם ישראל לא כזה טיפש כמו שמציירים אותו, מי רוצה חס וחלילא מלחמת אחים?!… הם משחקים שם נגד עצמם…”

“מישהו אמר לי” – אמר אליהו (ומיד הבנתי שמתוך ענווה, הוא תולה את דברי החכמה שעתיד הוא לומר, במישהו אחר) – “שבשביל מלחמת אחים,

צריך שנים…”

“בדיוק כך” – אורו עיני – “וכאן יש בקושי צד אחד…”((https://israeltomorrow.co.il/5×5-17-8-2023/))

אליהו האנונימי (או שכך רק נדמה לי) כוון אותי אל ווסרלאוף ובצעד קל המשכתי בדרכי.

ציפי ודוד הגיעו לפני. קודם שהתיישבתי לצידם, ראיתי בין האבלים את השר יצחק וסרלאוף, שקם אלי והתחבקנו. יצחק היה עוזרו הנאמן של איתמר בן גביר והיכרתיו כשהגיע עם איתמר לביתי. כשהבנתי שזהו בנו של הרב יששכר, עלתה קרנו בעיני. אבל באמת שלא היה בכך כל צורך.

“אתה אדם צעיר” – פנתה מראיינת הרדיו במהדורת צהרי היום את יצחק כשמונה לשר – “כיצד הגיבו הוריך כששמעו על כך?”

חייכתי לעצמי מאחורי ההגה ונדרכתי לשמוע את תשובתו.

“אבא רצה שאלמד תורה ואלמד בישיבה” – ענה יצחק – “הוא קצת התאכזב, אבל כמו אבא טוב הוא קיבל את זה… גם להיות שר זה בסדר – הוא אמר…”

צחוק מתגלגל פרץ מבטני, ידעתי שזו לא בדיחה – כזה בדיוק היה הרב ווסרלאוף.

“תגיד משהו”, ביקשו האבלים, ולפתע המקרופון האלחוטי בידי.

קשר מיוחד וסמוי מחבר אותי אל ישיבת ‘אהבת חיים’ שבפאתי כוכב השחר. הרי כל הישיבה הזו הוקמה במקום שהוקמה, בעקבות ‘מבצע מכפיל’ שיזמתי עם היוודע דבר הסכמי אוסלו. כל הנקודות שעלו אז אל השטח, פונו ממקומם. אבל היו כמה נקודות שהתעקשו לחזור. כך קמו כמה מראשוני החוות – ההתיישבות הצעירה שתופסת היום שטחים נרחבים בי”ש – וכך גם קיבלו לבסוף אנשי כוכב השחר, אישור להקים במקום מוסד חינוכי…

האם הרב וסרלאוף ידע על כך?
מעולם לא שוחחתי איתו על כך, גם לא כשביקשתי ממנו לקבל את ה’תכשיט’ שלי…

העיניים הנעוצות בי העירו אותי מסרעפי.
נצרתי את מחשבותי, נשאתי נאום הספד ספונטני וכשקמתי לצאת, קם אחד האחים האבלים, אחז בכתפי ולחש באוזני – “עכשיו ההזדמנות שלך, אני חש את זה, המציאות זקוקה לך יותר מתמיד”.

באתי במבוכה. “אינני מחפש הזדמנויות” – מלמלתי – “מבקש להועיל”.

“לכן זה אתה” – התעקש – “זה בדיוק מה שצריך!”.

חייבים לרוץ – אמרה ציפי. המשטרה התקשרה, שנפנה מיד את הרכב.

מיהרנו לדדות בחזרה אל שער ציון – מוותרים בצער על גלידה ‘קצפת’.