ישראל ומדינת הלאום המודרנית

ביום האבל שהתחולל כאן כשקיבלנו את גופות החיילים, לא יכולתי להאזין לתקשורת. סגרתי מדפים, כיביתי את כל הערוצים, התברר לי שרבים עשו כמוני. היתה זו הכנה מצויינת לצום י”ז בתמוז, הצום החל היום והמציין את תחילת המצור על ירושלים קודם חורבנה. איכשהו – הלכו מחשבותי מפשיטת הרגל הלאומית שלנו, אל פשיטת הרגל של כלל העולם המערבי, ואז חזרו אל נקודת המוצא שלנו – כאן בארץ ישראל, בירושלים.

בעצם אנו עדים להתמוטטות של משהו שהוא הרבה מעבר למדינת ישראל. בעצם כל הקונספציה של מדינת הלאום המודרנית – הולכת ומתמוטטת. אירופה כבר נכבשה על ידי האסלאם. אמריקה – מעוז הערכים הפרוטסטנטיים, זו שפלאצ’י ברחה אליה בשל השתלטות האסלאם על איטליה מולדתה, אמריקה זו – חטפה פתאום בדלת האחורית את חוסין אובמה ונופלת שדודה גם היא. וגם אם אובמה לא ייבחר לנשיאות, הכתובת שהוא חושף על קיר מעצמת החירות חדה וברורה מאוד.

מול אויב שהוא מדינת לאום – יודע העולם המערבי להתמודד. מול אוייב אידיאולוגי שאינו מדינה – קורס העולם המערבי ללא קרב. אם היטלר ימ”ש היה מוותר על עימות בין צבאות ופשוט משתמש בטקטיקה המוסלמית – הוא היה משיג את כל יעדיו. כל העולם צעד בסך תחת הדגל הנאצי באולימפיאדת מינכן – היטלר היה בדרך הנכונה. העולם יצעד בקרוב תחת הדגל האדום בבייג’ין – דגלו של המשטר הרצחני ביותר בהיסטוריה האנושית. עמידה על עקרונות וערכים מעולם לא היתה הצד החזק של הדמוקרטיות המערביות. אילו היה היטלר עומד על זכותן של המפלגות הנאציות בכל העולם להתבסס. אילו היה מעודד ומממן טרור פנימי בדרישה לשויון זכויות וכו וכו – היה העולם כולו מתפורר בפניו בדיוק כפי שקרסה צ’כוסלובקיה – ללא קרב. קודם למלחמה, לא חסרו נאצים נלהבים באנגליה ובאמריקה. העולם ניצל במחיר נורא, משום שהיטלר לא הבין אז את מה שמבין נסראללא – היום.

ישראל מנהלת משא ומתן עם החיזבאללה והחמאס. לא עם לבנון, וודאי שלא עם מדינת עזה. הערבים הבינו שבכדי לנצח את עוצמת המדינה הדמוקרטית המערבית, צריך לעבור למגרש אחר – מגרש הערכים. כשאולמרט מציג עמדה ערכית כביכול ובז למי שמהלל חיית אדם, הוא מעורר גיחוך. אם נכנעתה בפני אותן חיות אדם – משמעות הדבר שנכנעת בפני ערכיהם. אין וואקום במלחמת הערכים. מי שנכנע, מתדלק, ובעצם מצטרף לצד השני.

את מגדלי התאומים לא החריב שום צבא סדיר. שום מדינה לא הכריזה מלחמה על ארה”ב. אבל בוש המסכן לא היה מסוגל להכיר במציאות לפיה מדינתו הותקפה על ידי דת – לא על ידי מדינה. כולנו יודעים בדיוק מה צעק הטייס הסעודי שנייה לפני שכוון את הגאי הבואינג הישר אל מרכז הסחר. הוא לא צעק תחי סעודיה… אבל נשיא ארה”ב היה צריך מדינת לאום בכדי להשיב מלחמה שערה. רברבנותו של סדאם חוסין נתנה לו את מבוקשו. וכי מה רציתם? שארה”ב תכריז מלחמה על האיסלאם? שתוציא את הדת הזו מחוץ לחוק? שתשלח טילי שיוט אל אבן הכעבא במכה?… פעולה כזו עומדת בסתירה לכל המהות האמריקנית/מערבית של הפרדת הדת מהמדינה. הכרה בכך שהותקפנו על ידי דת ולא על ידי מדינה עומדת בסתירה לכל הרעיון המערבי של מדינת הלאום. אז בוש כבש את עיראק – ואפילו הצליח לאחר הקזת דם מתמשכת לייצב זמנית את המצב שם. אבל מי באמת ניצח לבסוף? הקריקטורה בניו-יורקר אומרת הכל. למי שעוד מחזיק בדולרים זה בעצם די ברור – שעון החול של מעצמת החירות – אוזל. הכי בטוח היום ללכת על היואן האדמדם, השטר עם דיוקנו של מאו – רוצח ההמונים הגדול בהסטוריה.

את סמיר קונטאר היה צריך להחזיר – בארון. הקפדה על אמנות בין לאומיות שנחקקו לצורך הסדרת כללי מלחמה בין מדינות, אינה יכולה להיות תקפה כשמדובר במלחמה מול אדאולוגיות רצחניות שאין להן אחריות של מדינות. אנו רוצים להשלות את עצמנו כאילו אם ננהג כג’נטלמנים ונקפיד על כללי המשחק המערביים, נשמור על מעמדנו כמדינה מערבית. אלא שאם נמשיך כך – לא תהיה כאן מדינה בכלל.

אנחנו צריכים להבין שהעימות כאן הוא עימות דתי. אבל אנחנו מעדיפים להתעלם מכך כי זה מחייב אותנו להתייצב מאחורי מהות לאומית הבנויה בסדר שונה מזה שניסינו לייצר כאן. מצבנו קצת יותר טוב מזה של ארה”ב, משום שאנו עדיין מגדירים עצמנו בחצי פה – כמדינה יהודית, לא כמדינת אזרחיה. לכאורה קל לנו יותר לקבל את העובדה שהיהדות מותקפת פה על ידי האיסלאם. אבל מנהיגינו מעדיפים לחקות את העולם ה”נאור” ולעולם לא יודו בפה מלא במהות הסכסוך.

אילו היו מנהיגי ישראל מסוגלים לעשות זאת – היתה הפעולה הראשונה שלהם, חיסול כל שריד של ריבונות מוסלמית בהר הבית והשבתו לריבונות ישראלית בלעדית תוך הסדרת תפילות יהודים במקום. “השולט בהר – שולט בארץ”, הסביר אצ”ג – ופה בעצם לוז כל העניין. יסוד המאבק היום, בעולם הגדול – ובמיוחד בארץ הקודש, הוא דתי. ישראל שויתרה על ריבונותה בקודש הקודשים שלה – פתחה את הפתח לאופנסיווה המוסלמית נגדה. חמור מכך – בויתור על הר הבית הכירה ישראל בצדקת הטענה המוסלמית על ארץ ישראל כולה. אפשר לדשן את קונטאר בארוחות שמנות ובתארים אקדמאיים כדי לזכות בלגיטימציה מערבית. אבל זה לא יעזור לנו. כי את הנשק החשוב מכל – את הצדק – לא איבדנו במערב, איבדנו אותו – בהר הבית. כשמסרנו לווקף המוסלמי את ליבה של ארץ ישראל, אמרנו להם – הארץ כולה שלכם. כל עוד לא השבנו לעצמנו את מפתחות הצדק הבסיסי שלנו – הם לא יפסיקו להילחם על הארץ כולה, בדרכים הרצחניות ביותר, ומבחינתם – בצדק רב.