ללמוד מן המיילדות העבריות
י״ג בניסן ה׳תשפ״ג (אפריל 4, 2023)
בסרבנות המיילדות, טמון סוד הגאולה – אז והיום
“וַיֹּאמֶר ה’, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם” (שמות ד. כ”א)
והיכן הבחירה החופשית? אם לא היתה לפרעה האפשרות לשלח את ישראל לחופשי, מדוע נענש?
למרבה ההפתעה, אנו מוצאים את פרעה לא רק כאדם אלא גם כתאור:
“וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרון לשמצה בקמיהם” (שמות ל”ב כה).
אנו רואים כי מצב צבירה אספסופי, תודעה פרועה שבה ההמונים מכבים בנפשם את ביקורת התבונה, קשורים ל – ‘פרעה’. פרוע ופרעה נגזרים מאותו שורש.
וכאן, במצאות הפרועה שיצר, טמונה התשובה לשאלה מדוע נשללה מפרעה זכות הבחירה.
הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. (שמות א’.י’)
המילה ‘נתחכמה’ היא ביטוי נדיר, יחידאי – מה היתה ההתחכמות הזו של פרעה?
פרעה שיכנע את עמו שישראל מסוכנים ויש להשמידם. וזה לא היה פשוט. הרי יוסף הצילם מחרפת רעב. יוסף הוא שהפך את פרעה למלך שכל העולם משועבד לו. ובני ישראל? הם הרי השתלבו יפה בחברה המצרית
טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. יח וַתָּבֹאנָה, אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן; וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. יט וַתֹּאמַרְןָ–אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן. (שמות ב).
עד כדי כך השתלבו, שאפילו משה נראה כאיש מצרי.
סביר שהמצרים ניהלו קשרי מסחר וידידות עם העבריים. כיצד עם כן לוקחים עם שלם ומשכנעים אותו לשתף פעולה עם פשע שכזה – ג’נוסייד של עם שלם?
ראינו בדור האחרון כיצד זה מבוצע. ל’התחכמות’ הזו קוראים תעמולה. תעמולה בלתי פוסקת, תעמולה מבוקר עד ערב, תעמולה שטירמרית שמייצרת ‘פחד’ קמאי, ומביאה לכך שהאדם מכבה את ביקורת התבונה ומשתעבד לטרפת ההמונים. מדובר בהתחכמות שהופכת את האדם הישר מייצור תבוני לאספסוף.
“אם תחזור על שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת” – אמר גבלס ימש”ו. בעולם יחסי, עולם שאין בו א-לוהים (כביכול) גם אין אמת, הכל ‘כאילו כזה’… בעולם כזה מככבים הגבלסים והופכים בתעמולתם שקר לאמת.
“פחד הוא רגש מועיל כי הוא מניע אותנו לפעולה” הסביר פרופ’ יובל נח הררי לקול מצהלות ההמונים,
המונים שבעיניו אינם אלא גושי בשר שניתן לפרוץ ולשלוט בתודעתם
ובכן אתה – פרעה – התחכמת ושללת מעמך את יכולת הבחירה באמצעות תעמולה, עונשך הוא שגם ממך תישלל הבחירה החופשית התבונית ולא תוכל יותר לעשות תשובה((מעובד מתוך רעיון ששמעתי מפיו של פרופ’ נדב לנסקי)).
אנו חווים כיום היטב את נחת זרועה של התחכמות שכזו. זה החל ממסע ההפחדה מפני המגיפה ש’עלתה מן הארץ ונוספה אף היא על שונאינו’ – מגיפה שעשויה “לחסל את המין האנושי”.
באמצעות הפחד מפני המגיפה, כיבו לנו את ביקורת התבונה וגרמו לנו לשנוא שנאה אספסופית את אותם בודדים שהתעקשו להמשיך ולבחון את המציאות בצורה תבונית.
ביקורת התבונה כובתה ולא ניתן היה להשמיע ולשמוע דעה שונה מלבד טרפת הסגרים וההזרקות.
זמן לא רב אח”כ קיבלנו סוג חדש של התחכמות. מסע התעמולה באמצעות פחד, כוון הפעם כנגד הרפורמה המשפטית. כמו בקורונה, גם הפעם התייצבו כולם כולל כולם, כל ה”מומחים” וכל המשדרים, מבוקר ועד ערב והשמיעו רק דבר אחד – מוליכים אותנו אל דיקטטורה.
ישללו מאיתנו את זכויות האדם הבסיסיות ביותר!
יהפכו אותנו לשפחות!
לביקורת התבונית לא נותר סיכוי.
האם כשהעם מקבל לידיו את הזכות לבחור את שופטיו זו דיקטטורה?!
היכן בדיוק היתה לוחמת הנשים הגדולה מכולן – השרה מירב מיכאלי הלבושה עכשיו באדום שפחתי, כשמדינת ישראל שלחה בפקודה, סוהרות במדים, לשמש כשפחות מין של רוצחי יהודים החבושים בכלא?
האם הפכה לוחמת חירות הנשים עולמות למיצוי הדין? האם דרשה וועדת חקירה ממלכתית לאונס החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל – אונס ממלכתי? אונס בפקודה?
היכן מיצג השפחות שצריך היה לסובב יום וליל את הכנסת?
היכן ביקורת התבונה?
מי כאן האונסת ומי כאן הנאנסת?
לשאלות מסוג זה לא נותר מקום במרחב תעמולת הפחד של “ונתחכמה לו”.
הכוחות שהניעו את המהפכה הצבאית שחווינו בחודשיים האחרונים נשענו על תעמולה פרועה, תעמולה פרעונית – וניצחו. כפי שצפיתי קודם לבחירות בהרצאתי בפורום קפה שפירא
הפכה האוליגרכיה השלטת את ניצחון הרוב היהודי לחסר כל ערך.
עתה הפנימו רבים כי לפתק הבחירות שלהם אין ערך של ממש.
ואולם השאלה היא מדוע כך הם פני הדברים, מדוע לא מצליח הרוב היהודי, לתרגם את כוחו האלקטורלי למנהיגות ממשית.
וגם – עד שנצליח סוף סוף להנהיג גם במציאות, מה נעשה עכשיו? איך נתמודד בנתיים עם המציאות הפרעונית הזו, עם האוליגרכיה שהשתלטה עלינו?
אם תעלה לאוטובוס, ותגלה שחברת ההסעות ייבאה נהגים מסין ומאחורי ההגה יושב נהג שזה עתה ירד מהמטוס וזו לו הפעם הראשונה שעזב את כפרו (ואין ווייז…) האם תסכים לתת לו לנהוג?
אמנם יש לו את כל הרשיונות, והוא נהג וותיק ומנוסה, והכל נעשה באופן חוקי (חוקי כמו זכייתנו בבחירות…) האם לא תתקומם ולא תיתן לנהג לנהוג?
עומקו של הסיפור שאותו אנו חווים עכשיו הוא בדיוק הסיפור הזה. כל עוד לא ידע הרוב היהודי (הימין) לתת לעצמו את התשובה ‘לאן’,
לא תהיה משמעות לעובדה שהוא יודע ‘איך’.
“האם מישהו באולם הזה חושב שלאחר שהימין ינצח בבחירות הוא יתקן את שלטון הבג”ץ? אם כן שירים את ידו!”
כך שאלתי את הנוכחים בהרצאה שנשאתי בפורום קפה שפירא (ימין שבימין), בשבוע שלפני הבחירות.
כמעט כל הידיים הושארו במקומן.
“אינני מצביע ימין כדי שישלוט” – הסברתי – “כי הימין אינו מסוגל לשלוט. אני מצביע לימין כדי שהמדינה תישאר בידיו של הרוב היהודי”.
משם – כך קיויתי – מהמצב שבו הרוב היהודי חזר להחזיק בהגה השלטון, ניתן יהיה לחתור אל יציקה של תוכן ומשמעות למנהיגותו (כפי שמופיע בספר המצע של זהות), וכשידיו של הרוב היהודי, לא רק יאחזו בהגאי המדינה, אלא גם ידעו לאן הן רוצות לקחת אותה – אזי תהיה לרוב היהודי גם יכולת להתמודד עם מוקדי הכח שאינם נבחרים ולהציע אלטרנטיבה. כל עוד אינך יודע להגיד לאן פניך מועדות, לא תהיה למנהיגותך הפוליטית לגיטימציה לשידוד מערכות אמיתי.
לרגע קט נדמה היה שטעיתי ומאוד שמחתי על כך. במאמץ רב הצליח הרוב היהודי לזכות ברוב יציב והומוגני (ימין על מלא…) ומשהרכיב נתניהו את ממשלתו, קיבל לידיו ח”כ יריב לוין את תפקיד שר המשפטים. בתוך זמן קצר הודיע לוין על רפורמה אמיתית במערכת המשפט, רפורמה שבשונה מכל ניסיון העבר עם ממשלות הימין, היה בה שינוי כוון מהותי. הרפורמה אמנם לא נתנה עדיין את התשובה ‘לאן’, אבל נראה היה שהיא לפחות מסירה את המכשלה העיקרית – שלטון הבג”ץ- וסוללת את הדרך לקראת השלב שבו הרוב היהודי יוכל להתחיל ולנווט על פי מפת דרכים משלו (ולא על פי המפה של השמאל).
את האופן האלים שבו יחזור השמאל ויקח לידיו את השלטון, איש לא חזה. ואולם עכשיו, כשכבר ברור שהימין הובס לחלוטין, אסור לנו בשום אופן לחזור על טעויות העבר ולנסות לייפות את המציאות.
הרוב היהודי, זה שניצח בבחירות, נמצא עכשיו תחת שלטון אוליגרכי של מוקדי כח שאינם נבחרים השואבים את סמכותם מהבג”ץ ושלוחיו. לרוב ולדמוקרטיה הישראלית אין שום משמעות פוליטית בנושאי מהות.
לא מן הנמנע שכוחות בין לאומיים מעורבים אף הם עד צוואר בהפיכה הצבאית שחווינו
את אותו יובל נח הררי – “פילוסוף” הבית של הפורום הכלכלי והכוחות הגלובליים שהכתיבו לנו את ההזרקות, מצאנו עכשיו מעורב פתאום עד צוואר (שלא כדרכו) בפוליטיקה המקומית ועמו כל ראשי המדינות שבשליטת השמאל – בארה”ב ובאירופה.
את התבוסה שנחל הרוב היהודי אסור לייפות. אם נייפה אותה, אם נספר לעצמנו סיפור כאילו במושב הבא של הכנסת הרפורמה תעבור – רק נעמיק את המשבר.
הדבר הראשון שעלינו להבין הוא שמתוך תבוסה לא מנהלים משא ומתן. ללכת עכשיו אל בית הנשיא ולדון ברפורמה, זהו מתכון לתוצאה הפוכה לחלוטין מזו שעבורה יצאנו לדרך.
קל וחומר – בן בנו של קל וחומר, הוא שעלינו להימנע עכשיו מכל דיבור על חוקה ב”הסכמה”.
הפסדנו ולכן עלינו להתכנס ולהימנע עד כמה שניתן ממגע מחייב מכל סוג עם האוליגרכיה שרמסה את ההליך הדמוקרטי ותפסה את השלטון בישראל.
עכשיו, כשאנחנו מבינים היטב את המצב
עכשיו אנו יכולים לצאת באמת מעבדות לחירות
כי הרי עבד שאינו יודע שהוא עבד, הוא עבד חסר תקנה
אבל לעבד שמתעורר להבין היטב את מצבו
עבד כזה,
כבר ימצא את הדרך אל החירות.
אם יש דבר שלמדנו מסטירת הלחי המצלצלת שחטפנו, הוא את כוחה של הסרבנות.
וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ (שמות א. י”ז).
כאן, בסרבנות המיילדות, סרבנות מתוך יאת הא-לוהים ולא יראת הממלכה, טמון היה סוד גאולת ישראל.
במציאות דיקטטורית, מציאות פרועה, הסרבנות שלימדונו המיילדות, סרבנות מתוך יראת א-לוהים, היא המוצא שיהפוך את השיעבוד לגאולה.
אנחנו מבינים שהבחירות הן רק משחק
אנחנו מבינים שמחד, איננו בעלי הבית של המדינה – ואולם מאידך, לנו, אין את הפרוילגיה לסרב לשרת את המדינה,
כי המדינה הזו היא באמת שלנו
אנחנו האם האמיתית, אנחנו לא יכולים לחתוך את התינוק אם לוקחים לנו אותו – הרי התינוק הזה – מדינת ישראל -הוא התינוק שלנו!
אז מה נעשה?
נחנךבפסח הזה את עצמנו ואת בנינו לקיים רק פקודה שמועילה לתינוק, נקיים רק חוקים ופקודות שתואמים את ערכינו – את יראת הא-לוהים שבנו.
אנחנו נתגייס לצבא, ואנחנו נשמור על החוקים,
אבל אם בלשכת הגיוס או בכל משרד ממשלתי, יבקשו מאיתנו לחתום על טופס שבו מחקו לנו את אבא ואמא – נסרב לחתום! כי זהו החינוך מחדש של רודנות הפרוגרס שמהנדסת את תודעתנו,
ואם יבקשו מאיתנו – כחיילים – לפזר הפרת סדר שמתוכה נורות יריות ולהעדיף את חיי האוייב על חיינו – נסרב כמובן, כי אנו, הרוב היהודי, מתנהלים על פי ערכים יהודיים ואצלנו ‘הקם להורגך השקם להורגו’.
אנחנו נתגייס ואנחנו נשמור על המדינה היקרה שלנו, אבל נפעל רק על פי צו מצפוננו ורק על פי ערכינו.
כך נישאר בני חורין וכך נהפוך באמת – מלמטה למעלה – את הקערה על פיה – נחצה את המיצר שבתוכו אנו נמצאים ונצא משיעבוד לגאולה.
חג חירות שמח.
7 תגובות
מאמר יפה ומחכים ולרגע נראה שהבנת את כל התמונה אבל אז כתבת “המדינה היא התינוק שלנו”
המדינה היא לא תינוק. היא אח גדול שמנהל את הכל ושנכנס עוד ועוד לחיי האזרחים
כשאתה תינוק המדינה אב
וכשאתה אב המדינה תינוק
נטייסי קרטא
סבירותקרטיה
זיגזגוביביסם
גלנטופוטשיסם
הומופיליה ודואמה
כסולוגיה
שויוניסם
אימשמעותיסם מהחיים
חוסר צלם אלוקים לבן אדם
מכת בחירות
עשרות מגפות ולכל בני ישראל היה אור במושבותם
פסח כאשר ושמח
מאיר עיניים ונותן תיקווה תודה
לצערי, סרבנות בררנית (בכפוף לערכינו) לא תהווה אפילו פלסטר לבעיה עימה אנחנו נדרשים להתמודד. היא פשוט תותיר אותנו מדוכאים על אש נמוכה (בדיוק כשם שההפיכה הצבאית זחלה עד יום ההתקפלות). היינו נכונים לשאת בתוצאות הכרוכות בניצחון שלנו במשאל־עם – אם וכאשר – ולגבות מהצד השני מחיר. לו יצויר שנחזור לאותה סיטואציה בעוד חודשיים, והפעם נעשה את הדבר הנכון (בסבירות זעומה לענ״ד) – מדוע שלא נדבוק באותה אסטרטגיה? מדוע היה נכון, עד יום ההתקפלות, להעביר את החקיקה ב־3 קריאות, ללכת למשאל־עם, ולאחריו לִגְבות את המחיר מראשי המסיתים והמדיחים, ואילו כעת דרך זו איננה תקפה עוד?
הותָרַתֵנו כנועים וצייתנים־סלקטיבית לא תפתור שום בעיה ורק תעמיק את תחושת הקיפוח ואת פערי המעמדות, כל שכן את אובדן האמון בדמוקרטיה. לצערי אין קיצורי דרך. זה קשה, אבל אנחנו עבדי ה׳ ולא עבדי (ועובדי) מדינה: רק מי שיהיה מוכן ונכון לשלם בדמו על מזבח החירות, עשוי להיות ראוי לה.
מדוע היחס לרפורמי ניו־יורקי שונה מן היחס לאפיקורוס תל־אביבי? אם הוא חותר תחת המדינה היהודית ושואף להחריבה, הדין לגבי שניהם אמור להיות זהה. כששתי נשות כל־אזרחיה וכל מרקסיסטֶיהָ אומרות לאחותן שאין היא אחותן אלא קללה עבורן, ובתגובה לאמוּר אנחנו כובלים את עצמנו בשלשלאות השעבוד לתפיסה שכל עמ״י אחים, אנחנו מגלמים הלכה למעשה את תפיסת השעבוד והכניעוּת המובנית בנו.
לדאבוני, רק מי שיהיה מוכן לשלם את מחירה של מלחמת אזרחים, יהיה ראוי לחירות. איננו ששים אליה, אך אסור לנו (באיסור שקיל לאיסור כרת) להימנע ממנה אם תיכפה עלינו ע״י כוחות הרשע עוכרי ישראל. הגיעה השעה (וזה כמובן לא יקרה בדיוק כשם שההכרה בהזרקות של פייזר כזריקות רעל לא קרתה) להתנער מתפיסת ’כל ישראל אחים‘, כי היא היא המחבלת בחירותנו יותר מכל תפיסה אחרת.
אשר על כן, לעבדות נועדנו. ”חג חירות שמח“.
במלחמת אזרחים נפסיד.
יהודי (מודע) לא יהרוג יהודי (מתכחש) – וטוב שכך.
באי ציות – סוד הגאולה.
משה, ההפגנות הללו של הימין והשמאל הן התקווה הגדולה שלי לקריסת כל מוסדות המדינה המושחתת והרקובה (ממסדית) הזו, שמחולקת לשני עמים והמושתתת על מערך של אדונים ומשרתים – אוליגופוליה של האוליגרכים מחד גיסא, ונתינים שמעליהם תקרת זכוכית מאידך גיסא.
נתניהו הרי לא יעביר את החקיקה הנדרשת בכל מחיר בכנסת, אלא ישתפן ויקפל אותנו מכל ההרפתקה הזו שנקראת רפורמה במערכת המשפט. אומנם ההתעקשות על העברת החקיקה בכנסת היא פעולה שמשמעותה הפוטנציאלית היא מלחמת אזרחים בלתי־נמנעת מחוץ לכנסת – אך היא היא התחייבותם של נבחרי הציבור שלנו עבורינו, ולכן זה מה שמצופה ממנהיג ראוי בעיניי לעשות. אין לכחד, לא את הכול ניתן לשנות במסגרת הכנסת, אך יש לומר זאת ביושר לאזרחים ולא למכור להם את סם השעבוד כסם של תקווה. עד אז אין כל ערך לפוליטיקה.
מרגע שהבנתי שגם בקרב המוחים במחנה שלנו אין כוונה ללכת עד הסוף (מלחמת אזרחים באוליגרכיה ותומכיה – בתרחיש הגרוע ביותר האפשרי – על החירות שלנו לכונן כאן מדינה יהודית, ולא מדינת כל אזרחיה עם רוב יהודי) כדי לשחרר אותנו מהשעבוד לאוליגרכיה, הבנתי שאין טעם יותר להגיע להפגנות.
פידל קסטרו אמר פעם patria o muerte (מולדת או מוות). אני אומנם הרבה פחות פשיסט ממנו, ולמותר לציין שהוא אינו כוס התה האידיאולוגית שלי, אך הדיכוטומיה בה הוא ראה את הדברים הייתה נכונה ומדויקת כאשר יש מטרת־על. זו החירות לחיות כיהודי חופשי במדינה יהודית ריבונית או שעבוד לעריצות הכפרנית של הפרוגרס וה’מדע’ שלו. והשמאל משחק על הכרטיס הזה ומשדר כי הוא מוכן לשלם את המחיר האולטימטיבי. לכן הוא ינצח. הרעיון לסרב סרבנות נקודתית על רקע סולם ערכים שאינו עולה בקנה אחד עם ערכינו – למשל הורה 1 והורה 2 במקום אבא ואימא – הוא בבחינת לעג לרש כאשר במקביל יצחק עמית ודפנה ברק־ארז יפסלו לנו את חוק השבות ויאפשרו למסתננים מכל הסוגים להשתחל פנימה. מה נעשה אז? איזה סוג של סרבנות נסרב בכזה מצב? הלוא היחס בין עוצמת הנכונות שלנו להתנגד, לבין כוחה של האוליגופוליה, מעורר גיחוך. האם כל חיילי צה”ל שנמנים על הרוב היהודי יסרבו לחתום על טופס הורה 1 והורה 2 באופן אחיד כפי שיסרבו הֵמה למשמע שירת נשים? ודאי שלא, וכך הם ישכילו לסדוק את החומה האחידה שלנו ולפצל אותנו – הפרד ומשול.
צר לי, אבל אני לא רואה פתרון להתנגשות החזיתית והבלתי־נמנעת בין היהודים לישראלים על דמותה של המדינה הזו. רעיון ‘האם האמיתית במשפט שלמה‘ הוא רעיון כובל ומשעבד הואיל ורק צד אחד מחויב לו. אני לא רואה במחויבות הזו רעיון נאצל ונשגב אלא ככניעה מסוכנת ביותר לאידאל לא מציאותי. לספר לעצמנו במציאות העכשווית ש’כל ישראל אחים’, מָשׁוּל לכך שנצא בחצות הליל אל מתחת לכיפת השמיים ונכריז כי השמש יוקדת.