לצידנו או במקומנו?

על דגל אש”פ ומשמעותו

הוויכוח המתלהט סביב הנפת דגלי אש”פ באוניברסיטאות ובחוצות ישראל, נראה לכאורה מוזר. אמנם על פי חוק, אסור בישראל להניף את דגלה של מדינת אוייב או של ארגון טרור. ואולם דגל אש”פ – או כפי שהוא מכונה לעיתים, דגל הרשות ה”פלסטינית”, כביכול, אינו דגלה של מדינה אלא של מן יישות לא ברורה, יישות המייצגת עם ללא היסטוריה – כלומר עם שלא באמת קיים – ובכל זאת יישות שקיבלה מישראל עצמה הכרה רשמית בהסכם אוסלו שהוא מוגדר הסכם, “במסגרת תהליך השלום…”

ברור כי ישראל חדלה לראות בדגל הזה, את דגלו של ארגון טרור, ברור כי ישראל אינה רואה עצמה במצב מלחמה מול מניפי הדגל הזה. על מה אם כן יצא קצפם של המוחים נגד הנפת הדגל מרמאללה?
טוב, המצב כמובן לא כזה פשוט. את אותו דגל, מניפים כידוע לא רק ברמאללה, אלא גם בעזה – שם שולט החמאס, שלכל הדעות הוא ארגון טרור לכל דבר. וגם ארגון אש”פ עודנו מוגדר בחוק כארגון טרור. “
הארגון לשחרור פלסטין (אש”פ) הוכרז לפני שנים רבות כארגון טרור, והכרזתו ככזה מעולם לא בוטלה” – כך כתב רז ניזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בתשובה (מבולבלת יש לומר) לפנייתה של יו”ר וועדת הפנים, ח”כ מירי רגב, בספטמבר 2014

אז מה בדיוק הסיפור כאן? עם איזו יישות אנו מתעסקים? האם מדובר בעם? במדינה? בארגון? ובאיזו סיטואציה אנחנו נמצאים? במלחמה? בשלום?
טוב אז בואו ונעשה קצת סדר בבלאגן.
ברור שההתנגדות להנפת הדגל הזה, בכל מקום שבו נמצאת מדינת ישראל הריבונית, היא התנגדות טבעית ובריאה של עם שחפץ להמשיך ולהתקיים. הסיבה לכך היא שהדגל הזה לא נוצר כדי להתקיים לצידו של דגלנו, אלא פשוט כדי להחליפו. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה עם פלסטיני. מדובר בעם שאין לו היסטוריה משלו, אין לו שפה משלו ומעולם לא התקיים כיישות לאומית ריבונית ועצמאית בחבל ארץ כלשהו משלו.
רוב “העם” הזה מורכב מעבדים ומהגרים מקרב האומה הערבית הגדולה – מסוריה, ממצרים, ומחיג’אז – שהגיעו לכאן, בעיקר בעקבות ההזדמנויות הכלכליות שיצרו גלי העליה הציוניים, חלקם אף הובאו לכאן בכוונת מכוון על ידי הבריטים. אגב, חלקים לא מבוטלים מאותו עם כביכול, הם צאצאי יהודים שנותרו בארץ ואולצו להתאסלם לפני אלף שנה עם הכיבוש הערבי. תשאלו את ערביי סכנין למשל, על בית הכנסת ששכן בכפרם עד שנות ה-60, תופתעו מן התשובה.
בקיצור, מדובר בערב רב שלם של חמולות מפינות שונות של העולם המוסלמי, חמולות שמעולם לא היה להם אתוס לאומי עצמאי ולעולם לא יהיה. הדבר היחיד המאחד ומייצר הגדרה עצמית לערב רב הזה, הוא ההתנגדות לקיומה של יישות יהודית ריבונית בחלק כלשהו של ארץ ישראל. מעולם לא נשמעה דרישה להקמת מדינה “פלסטינית” כביכול, ביהודה ושומרון ובחבל עזה, כשאלה נתונות היו תחת הכיבוש ערבי של ירדן ומצרים לפני 67′
אש”פ שהוקם קודם למלחמת ששת הימים, לא דרש ולו סמ”ר אחד משטחי יהודה ושומרון – כל מלחמתו אז כוונה אך ורק אל תוככי שטחי 48′. כלומר דגל אש”פ לא מייצג דבר מלבד הרצון להשמיד את מדינת ישראל.
זכות ההגדרה העצמית הפלסטינית כביכול, אינה הקמת מדינה עצמאית משלהם אלא חיסול המדינה העצמאית שלנו. לכן, עזה לא מפסיקה להילחם למרות שיצאנו משם. אם מדינת ישראל תיעלם יום אחד מן המפה, חס וחלילה, תיעלם גם היישות הממצאת הזו – כלומר הלאומיות הפלסטינית.
אבל רגע רגע – אז איך זה שעשינו שלום עם הכלום והשום דבר הזה? טוב, אז בואו ונודה על האמת, גם אנחנו – מדינת ישראל, זו קצת המצאה. אתם מבינים – יש כאן מן נשף מסיכות שכזה. היהודי ניסה להמציא את עצמו מחדש והפך את עצמו מעם על בסיס אתני ודתי, לעם על בסיס טריטוריאלי ואזרחי. כמו כל העמים. כפי שרצינו להיות.
אחמד טיבי ישראלי בדיוק כמו יאיר לפיד, נכון? כך הפכנו מיהודים לישראלים אז היהודים באים לנשף הנדמה לי הזה עם מסיכה של ישראלים. ראו הערבים, ואמרו גם אנחנו יכולים להמציא את עצמנו כעם חדש וכך באו הערבים לנשף המסיכות עם מסיכה של פלסטינים…
בהסכמי אוסלו, הישראלים שנמאס להם ממצב המלחמה שמזכיר להם כל הזמן שהם באמת יהודים, החליטו לעזור לערבים להמציא את עצמם כעם חדש – עם פלסטיני מתוך מחשבה שאולי כשההמצאה הישראלית שלנו, תפגוש את ההמצאה הלאומית הפלסטינית שלהם – נצליח באמת להיפטר מהזהות היהודית שלנו.
נשמע מוזר? קונספירטיבי? ובכן הקשיבו טוב לציטוט הבא:
“הסכם אוסלו לא נועד להביא שלום” – הסביר בערוב ימיו אדריכל ההסכם, ד”ר רון פונדק – “הוא נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה”. אז כן – כדי לייצר לעצמם זהות ישראלית אזרחית במקום זהות יהודית דתית, לקחו הישראלים על עצמם סיכון מטורף, הביאו אל לב הארץ ארגון טרור, חימשו אותו בנשק והפכו את הדגל שלו ללגיטימי.
שפיכות הדמים כתוצאה מכך, עלתה בצורה מחרידה. אוטובוסים ומסעדות החלו להתפוצץ, בכל קניון ותחנת רכבת הוצבו מאבטחים, גני ילדים שלנו הפכו למבצרים, אבל כל זה לא רלוונטי – מה שחשוב להבין הוא שמאז אותם הסכמים איומים, ישראל נמצאת בתוך אותה מציאות של לא לבלוע ולא להקיא.
מצד אחד ברור לכולם שמניפי הדגל הזה, משני עברי הקו הירוק, מבקשים להשמיד את מדינת ישראל. מצד שני, קובעי האג’נדה הלאומית, בתקשורת, במשפט, באקדמיה, בפקידות הבכירה ובמערכת הביטחון – עודם שבויים בקונספציית הישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה.
אין להם אופק יהודי כי הם לא באים מתוך הרוב היהודי ולכן הם לא רוצים ולא מסוגלים להשתחרר מהסכמי אוסלו.
רק כשנבטל את הסכמי אוסלו, נחיל ריבונות מלאה ונייצר אופק יהודי למדינת ישראל – נוכל באמת להשתחרר מאחיזת החנק של דגל הארגון לשחרור כל ארץ ישראל מכל יהודיה.