מהפך 2021 - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 28/03/2024
סימן קריאה

מהפך 2021

י״א באב ה׳תשפ״א (יולי 20, 2021)

מהפך 2021

 כיצד איבד הרוב היהודי (המכונה ימין) את השלטון – ומה גורם      

לחלקים בציונות הדתית, לשתף פעולה עם התהליך.

בתאריך ד’ בניסן תשע”ט (09.04.2019) הלכו אזרחי ישראל לקלפיות והצביעו עבור המפלגות שייצגו אותם בכנסת ה-21. היו אלה בחירות “מועד א'”, שסימנו את התחלת התדרדרותה הקשה של מדינת ישראל, אל תוך כאוס של מציאות חברתית, פוליטית וביטחונית קשה מאוד. 

רקע

 עד לבחירות הללו, חלוקת הכוחות הפוליטיים בישראל נשענה בעיקר על אידאולוגיות.

  • גוש השמאל – המובל על ידי מפלגת העבודה ודוגל בסוציאליזם, אחוות עמים וניהול מרכזי.
  • גוש הימין –  המובל על ידי הליכוד ודוגל בליברליזם, לאומיות והפרטה.

מפלגות מגזריות ולאומיות:

  • דתיים לאומיים.
  • חרדים.
  • וערבים.

שוב ושוב צצו מפלגות ‘מרכז’ ומפלגות ‘נישה’ – שניסו לשבור את המבנה הזה, לעיתים בהצלחה ובדרך כלל לא. אבל בין אם היתה זו מפלגת הגמלאים שהפתיעה עם שבעה מנדטים בכנסת ה-17, או אפילו ‘קדימה’ שהוקמה לאחר ההתנתקות על ידי ראש הממשלה שרון וליקטה פוליטיקאים מרכזיים מהשמאל ומהימין כאחד – אף לא אחת מהן שרדה לאורך זמן, מלבד מפלגה אחת – מפלגת “יש עתיד” של יאיר לפיד.

עד לבחירות 1977, שלט השמאל בהנהגת מפלגת העבודה, שלטון ללא מיצרים. ואולם, החיבור שידע מנחם בגין לעשות עם עדות המזרח – הציבור המסורתי בישראל – והדגש ששם על הנקודה היהודית, הביא למהפך והפך את הליכוד למפלגת שלטון.

 מאז המהפך, הלכה והתבססה הדומיננטיות של הימין הפוליטי (להבדיל ממוקדי הכוח שמחוץ לפוליטיקה, ששמרו תמיד על ההגמוניה שלהם) וברוב רובן של השנים שחלפו מאז, הליכוד בהנהגת הימין הוא שהרכיב את הממשלה. 

הסיבה לכך הייתה פשוטה – החלוקה שבין ימין ושמאל בישראל, נשענת על זהות יותר מאשר על אידאולוגיה. בישראל, ימין ושמאל הם פחות עניין של השקפה כלכלית והרבה יותר עניין של האופן שבו אתה עונה לשאלה מה אני קודם – יהודי או ישראלי. מי שזהותו היהודית היא היסוד הדומיננטי באישיותו – מצביע עבור תנועת הליכוד והמפלגות שימינה לה. ומי שזהותו הישראלית היא הדומיננטית – מצביע עבור מפלגת העבודה והמפלגות שמשמאל לה.

מרגע שאיבד את השלטון, ניסה השמאל לחזור ולזכות בו באמצעות תהליך מדיני שיכריע את הוויכוח האידיאולוגי. הסכם אוסלו שנחתם על ידי ממשלת רבין ב-1993((ההסכם הראשון נחתם באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, והסכם “אוסלו ב'” נחתם תחילה בטאבה ב-24 בספטמבר 1995, וכעבור ארבעה ימים נחתם רשמית בבית הלבן. (מקור: ויקיפדיה))) נועד להחזיר את השמאל לשלטון באופן קבוע באמצעות קבלן המשנה – מנהיג הארגון לשחרור ארץ ישראל מיהודיה (אש”ף) יאסר ערפאת…

תקשורת מגויסת ללא גבולות, וימין (בהנהגת נתניהו ושרון) שלא ידע להציע אלטרנטיבה וממילא לא מסוגל היה לרדת מדרך אוסלו, הביאו לכך שההתפכחות הציבורית הייתה איטית מאוד, אך בתוך שני עשורים מאוסלו, ושפיכות הדמים הגוברת שבאה בעקבותיו, התפכח הציבור מרעיונות העוועים של אוסלו ומן התהליך המדיני כולו.

מתוך מצע זהות

מפלגת העבודה הלכה והתכווצה עד אל סף אחוז החסימה ונראה היה שהימין הישראלי והליכוד בראשו, ישלטו בישראל לנצח.

מכאן ולהבא, ברור היה למושכים בחוטי השמאל, כי אם ברצונם לחזור לשלטון, עליהם להסתיר את האידיאולוגיה במקום לנסות ולהוביל תהליכים בשמה..

“מפלגת הבג”ץ”

עם תחילת כהונת ממשלת שרון, החלה הפרקליטות לחקור חשדות כבדים לשחיתות נגדו. פרשיות “סיריל קרן”, “האי היווני” ופרשיות נוספות בהם היו מעורבים שרון, בנו עומרי ומקורביו, הציפו את כלי התקשורת. שרון הבין כי עליו לבצע מהלך דרמטי שירצה את השמאל בכדי להוריד מעליו את עול החקירות שעלולות היו להובילו בוודאות קרובה אל בית הכלא. כך הפכה הסיסמה: “דין נצרים וכפר דרום כדין נגבה ותל אביב” אותה טבע שרון (כחבר בוועדת החו”ב של הכנסת לפני הבחירות) – לתוכנית החורבן והנסיגה מכל יישובי גוש קטיף וחבל עזה.

לאחר החורבן, המשיך שרון לספק את הסחורה ל”מפלגת הבג”ץ”, ולאחר הגירוש מגוש קטיף, בעודו מכהן כראש ממשלה מכהן מטעם הליכוד, פרש ללא כל סיבה נראית לעין((לאחר ביצוע ההתנתקות, העלו חברים במרכז הליכוד הצעה לסדר להדיח את שרון מהתנועה. ההצעה נדחתה ברוב גדול ולמעשה חיזקה את מעמדו של שרון בליכוד. התירוץ כאילו לעומתיות הליכוד היא שגרמה לו לפרוש ולהקים את קדימה – אינו מחזיק מים.)) והקים מפלגת “מרכז” בשם ‘קדימה’ – מפלגה שכל תכליתה היתה חיסול הליכוד, שמיטת הקרקע תחת רגלי הרוב היהודי המסורתי והשבת השלטון הפוליטי לידי השמאל – גם אם לא תחת דגלו האידאולוגי.

בבחירות 2006 הצליחה ‘קדימה’ (בהובלת אהוד אולמרט שהועמד בראשה בעקבות אשפוזו של שרון) להיבחר ואף להרכיב ממשלה, אך עד 2015, נפחה המפלגה את נשמתה ונעלמה מהחיים הפוליטיים. נעלמה – אך העיקרון לפיו את הימין לא מכריעים עם מפלגות שמאל אלא באמצעות גוש המטשטש את זהותו השמאלנית (וחובר כמובן לערבים) – העיקרון הזה נקבע. מכאן ולהבא – אם אתה פוליטיקאי החפץ לרפד את דרכך בתקשורת אוהדת, ובוודאי שאם אתה פוליטיקאי החושש מחקירות משטרה, מוטב לך שתבחר בפוליטיקה על בסיס תקדים מפלגת ‘קדימה’.

במקביל לתהליך שפעל לנטרול הרוב היהודי על ידי טשטוש פוליטי, החלו אט אט המערכות הלא נבחרות לקדם מדיניות “שמאל” – למרות השלטון שלכאורה מוחזק בידי “הימין”. ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון – פרויקט הדגל של המחנה הלאומי – החלה להיחרב באמצעות “כלים משפטיים” על ידי עתירות של “ארגוני הקרן” השונים, בשיתוף פעולה מלא של הפקידים המשפטיים (בוגרי תכניות ההכשרה של “הקרן”) במשרד המשפטים והביטחון ובניצוחו של הבג”צ. 

בנוסף, הלך והתקדם תהליך של קעקוע יכולת המשילות של הימין והגבלה עד כדי שיתוק מוחלט של יכולת קבלת ההחלטות של הרשות המבצעת באמצעות העתירות התכופות של הג’ינג’י מ”התנועה לאיכות (החרבת) השלטון” וחבריו לבג”צ על כל החלטה, מעשה חקיקה או מינוי של “הימין”… כך באמצעות הפקידות המשפטית על שלל אגפיה, ארגוני השמאל ובניצוח הבג”צ – “הימין” נבחר ו”השמאל” שלט בפועל…

כלי נוסף בו השתמשו הפקידים המשפטיים הלא נבחרים בכדי לנווט ולשלוט בנציגי הציבור הנבחרים הוא המישור הפלילי. בנקודה זו ראוי הזכיר כי במשך שנים ארוכות, שורה שלמה של פוליטיקאים היו ועודם מוחזקים בגרון על ידי הפקידות המשפטית: אריק שרון, נתניהו, אולמרט, ליברמן, ליצמן, דרעי, בנט (פרשת כספי ‘הבית היהודי’ שנדחתה כעת על ידי “היועץ”), גנץ (‘המימד החמישי’), חיים רמון, רובי ריבלין (שמינויו לשר משפטים סוכל בשנת 2001 והוא שטבע בזמנו את המושג “כנופיית שלטון החוק”) ועוד רבים מאד – את כולם אוחזת המערכת המשפטית עם תיקים “פתוחים” וחקירות – ברצותה מתקדמת, ברצותה גונזת – אבל כולם כולם יודעים ומבינים מה מצופה מהם… 

ואולם “מפלגת הבג”ץ” לא הסתפקה רק במסמוס תהליכים כנגד פוליטיקאים סורחים שעזבו את הימין. מהימנעות פסיבית, עברה ה”מפלגה” למתקפה אקטיבית. הניסיון להכריע את הרוב היהודי בשדה הפוליטי, הביא את מוקדי הכוח המשפטיים – בהובלת פרקליט המדינה דאז שי ניצן, לפתיחה בחקירות בחשדות שאיש לא ראה בהן עברה עד לא מכבר נגד בנימין נתניהו – מנהיגו הנבחר של הרוב היהודי. נתניהו מצא עצמו במגננה אישית מתמדת מפני חקירות, בשיסוי תקשורתי בלתי פוסק, ובכתבי אישום שלא היה להם תקדים בישראל ואולי אף בעולם החופשי כולו. בהמשך נוספו ללניץ’ התקשורתי/משפטי, הפגנות מאורגנות וממומנות היטב על סף ביתו.

הפגנות בלפור

מפלגת כחול לבן

‘כחול לבן’ הייתה למעשה שכתוב של מפלגת ‘קדימה’. אוסף גנרלים (שלושה רמטכ”לים בדימוס) שמקפידים לא לומר דבר, מגובים בתקשורת ובמימון אינסופיים, שממתגים עצמם כמשהו שהוא לא בדיוק שמאל, שחוברים אל יאיר לפיד וכמובן בסיוע הערבים, מנסים לגבור על הרוב היהודי הטבעי.

תופעת לפיד

יאיר לפיד, בוהמיין מפורסם, איש תקשורת ומראיין פופולרי, נכנס בסערה לכנסת ה-19 עם מפלגתו ‘יש עתיד’, בלי שום אידאולוגיה מוצהרת מלבד שנאת חרדים. ‘יש עתיד’ הפכה לבית עבור הישראליות הריקה מכל תוכן, ישראליות הנצמדת לססמאות חלולות וכמובן אינה מתמודדת ברצינות עם שום אתגר מהותי.

בחכמה רבה ניסה לפיד למתג עצמו כמרכז ובדרך זו הצליח “לגנוב” קולות גם מהימין ה”רך”. כזכור, הביטוי ‘ימין’ בישראל משמעו ‘אני קודם כל יהודי ורק אחר כך ישראלי’, והמושג ‘שמאל’ משמעו ‘אני קודם כל ישראלי ורק אח”כ יהודי’. הימין והשמאל בישראל מייצגים זהות הרבה יותר משהם מייצגים גישה כלכלית וחברתית. לפיד הוא לגמרי ישראלי – כלומר שמאלני, אך הוא חמק מעיסוק בשאלות טריטוריאליות או מכל זיהוי אידאולוגי מובהק עם השמאל. סיסמתו של השרירן הג’ובניק היתה ‘שוויון בנטל’ והיא הפכה את נושא גיוס החרדים לנושא המרכזי שעליו רכב אל תוך הכנסת, נושא שעוד דובר בישראל במשך שנים((לפיד לא היה הראשון שרכב על הסוס הזה אל הכנסת. בבחירות 1999 הוביל אהוד ברק את מפלגת העבודה לניצחון על בנימין נתניהו והליכוד, תוך שהוא פורט בדיור על אותו מוטיב וכמובן בימינו – מנצל אביגדור ליברמן היטב את שנאת החרדים של בוחריו.)). ‘יש עתיד’ – אכן בישרה את העתיד הצפוי לחברה הישראלית… עתיד שבו תעבור בעקבותיה החברה הישראלית כולה, מן הוויכוח הרעיוני אל הוויכוח האישי והשנאה המחנאית.

מכאן ולהבא, דילגו המפלגות הישראליות על הצורך לכתוב מצע רעיוני. רובן פרסמו אוסף סיסמאות שאין בהן ממש, ואחרות אף ויתרו על פרסום מצע כלשהו.

‘באין חזון יפרע עם ושמר תורה אשרהו’ – אומר החכם באדם (משלי כ”ט). ויכוחים אישיים היו כמובן תמיד בפוליטיקה הישראלית. שנאות וקנאות חרפות וחרמות, מעולם לא חסרו לנו. ואולם כל אלה היו התוצר הנלווה של הקנאה, התאווה והכבוד האופפים תמיד את העשייה הפוליטית שפעלה בשם הרעיונות.

בן גוריון שנא את בגין, אבל זהותו הייתה סוציאליסטית שמאלנית.

בגין לא אהב את בן גוריון, אבל זהותו הייתה לאומית ימנית. 

העידן שהחל עם ‘קדימה’ ו’יש עתיד’ היה עידן ‘קץ הרעיונות’ – עידן קץ החזונות כולם.

הפורענות המיידית שנושא בכנפיו עידן ה’באין חזון’ הזה – היא שנאת החינם.

כי שום אומה, מגזר או מפלגה, לא מסוגלים להתקיים בלי זהות שמגדירה אותם. וכשאין חזון, ההגדרה היחידה שנותרת היא שנאת האחר.

כשצד אחד חושב כך, וצד שני חושב אחרת, הוויכוח הוא בין עמדתי לעמדתו. אך כשנעלמות העמדות, הוויכוח עובר אל נושאיהן לשעבר. 

זה כבר לא עמדתי נגד עמדתך, 

עכשיו זה – אני, נגדך!

מפלגת ‘זהות’ 

לקראת הבחירות לכנסת ה-21, זרחה בשמי הפוליטיקה הישראלית מפלגה שהציבה אלטרנטיבה מוחלטת לתהליך אובדן החזון והמשמעות.

היתה זו מפלגת ‘זהות’, שהציבה חזון של חירות הנובעת מתוך זהותה היהודית של המדינה. חזונה של המפלגה פורט בספר מצע שהפך לרב מכר ישראלי. כנגד כל ההערכות, טיפסה המפלגה החדשה בסקרים עד לכדי 8-9 מנדטים והפכה בעיני התקשורת ל “הפתעת” אותן הבחירות.

במקום שנאת האחר שבאה מתוך אובדן החזון והמשמעות, הציעה זהות את נוסחת איחוד ההפכים, נוסחה הרואה בכל פלח בחברה הישראלית אבן בניין של האומה כולה. במקום לחפש את האחדות מתוך טשטוש הזהויות המקובל, הציעה מפלגת זהות  –  אחדות המכבדת את כל מגוון הזהויות, אחדות שבאה מתוך הזהות היהודית המשותפת ועל בסיס עקרון החירות העומד בבסיסה של היהדות. 

לרגע היסטורי קט, ניתן היה לנשום בישראל אוויר פסגות של הושטת יד משני עברי הקשת הפוליטית – לא על יסוד מחיקת האידאולוגיות אלא על יסוד החירות שבאה מתוך זהותנו היהודית המשותפת.

שתי מפלגות נוספות התמודדו באותן בחירות (מועד א’), ונלחמו על שרידותן הפוליטית. מפלגת ‘ישראל ביתנו’ של אביגדור ליברמן שנראה היה כי לא תעבור את אחוז החסימה, ומפלגת ה’ימין החדש’ של נפתלי בנט, שעמד בראש מפלגת ‘הבית היהודי’ (יורשת המפד”ל), אך נטש לאנחות (באמצע מערכת הבחירות!) את המפלגה שבהנהגתו ויחד עם שותפתו איילת שקד הקים את מפלגתו החדשה((לאחר המהלך הנבזי הזה, איש לא יכול היה להיות באמת מופתע מהונאת הבוחר הגדולה שהפגין נפתלי בנט בבחירות האחרונות. למרבה הפלא, הוסיפו רבני הציונות הדתית, עיתונאים ומעצבי דעת הקהל שלה, ליטות חסד כלפי בנט ולהשלים בדיעבד עם הקפטן, שנטש את מטוס הנוסעים שהטיס וצנח ממנו תוך שהוא מפקיר אותו לאבדון הפוליטי. עובדה זו כשלעצמה מוכיחה כי תופעת בנט עונה לצורך מהותי בציונות הדתית ואינה תופעה מקרית.)).

גם ‘זהות’ וגם ‘הימין החדש’ של בנט – הגיעו קרוב מאוד לאחוז החסימה, אך נותרו מחוץ לכנסת – ואילו ליברמן הצליח להיכנס עם חמשה מנדטים.

באותו רגע החל התהליך שהוביל את מדינת ישראל אל כאוס פוליטי, אל ארבע מערכות בחירות כמעט בזו אחר זו, אל המערכה הראשונה של מלחמת העצמאות החדשה ולבסוף אל הקמת ממשלה בראשות לא אחר מנפתלי בנט שזכה ב-7 מנדטים בלבד…

מה קרה באותן שנתיים?

את המטוטלת הישראלית, ששרון עם ‘קדימה’, ובהמשך יאיר לפיד עם ‘יש עתיד’  משכו לכוון אובדן הבשורה והחזון, משכה מפלגת ‘זהות’ בחוזקה לכוון ההפוך כשהיא מבשרת שפע רב מכל אלה.

כשכשלה ‘זהות’ בבחירות (ובשל משבר פנימי לא שבה להתמודד), נעה המטוטלת בפראות לכיוון הנגדי – אל הציניות והשנאה לשמה.

 ליברמן, שנכנס לכנסת בעור שיניו, הבין שסוס שנאת הערבים שעליו נהג לרכב (תחת הסיסמה ‘אין נאמנות אין אזרחות’) “הזדקן” וכבר לא משרת אותו. בחושיו החדים בחר ליברמן מיד סוס חדש – סוס שנאת החרדים. בקרב בוחריו – שבשונה משאר מחנה הימין, הם ימניים אך לא מזהים עצמם כיהודים דווקא – גוברת שנאת החרדים על פני ההזדהות הימנית. ליברמן, מיהר לחבר בין הקצוות. הוא סירב להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, העביר את הקולות שקיבל, קולות שהזדהו באופן מסורתי עם הימין, אל גוש השמאל בהובלת ‘כחול לבן’ – ואגב כך גם מיצב עצמו בצד בו מרוחה החמאה אצל מלוטפי התקשורת ומאותרגי הפרקליטות.

כך החל תהליך אובדן השלטון הפוליטי של הרוב היהודי.

אל הכרסום של לפיד ו ‘כחול לבן’ ברוב היהודי, הצטרף עכשיו ליברמן ונוצר תיקו משתק בין הגושים, תיקו שהוביל לבחירות מועד ב’ ולהקמת ממשלת רוטציה קצרת מועד – שנתניהו עצמו הביא להפלתה טרם יאלץ לפנות את כסאו.

בפועל, גם בחירות מועד ג’ לא הצליחו להביא להכרעה. לקראת בחירות ד’ הצטרף אל פורשי הרוב היהודי גם גדעון סער שיחד עם זאב אלקין((בבגידתו של אלקין יכול נתניהו להאשים רק את עצמו. אלקין – המתנחל הימני, נכנס לכנסת במסגרת מפלגת ‘קדימה’ שהקים שרון על חורבות גוש קטיף. די היה בעובדה זו בכדי להבין מאלו חומרים עשוי האיש. משום מה דאג נתניהו לאמצו אל חיק הליכוד (על חשבון משה פייגלין שהורד למקום ה-36). לאחרונה חשף בגאווה אלקין בראיון עיתונאי את בגידתו באשתו. אורחם ורבעם של סער ואלקין ידועים היו לכל ולא צריכים היו להפתיע איש.)) בחרו גם הם ברגע המתאים לחבור אל “מפלגת הבג”ץ” והצליחו גם הם לכרסם בשולי הרוב היהודי ולהיכנס לכנסת עם שישה מנדטים.

 וכך, הגענו לסבב הבחירות הרביעי בתוך שנתיים, כשנפשו של הציבור הישראלי מתחילה לאבד אמון במערכת הפוליטית וכשהמטרה הלאומית הגדולה ביותר מוגדרת כ – ‘רק לא ביבי’.

הזמנת הערבים להכריע בין היהודים לישראלים

לאחר שלושה מערכות בחירות, שבהן ניסה נתניהו בכל כוחו “לגרד” את המנדט החסר להקמת קואליציה ימנית (יהודית) החל נתניהו לחזר גם אחרי הערבים. בפעולה זו הכשיר לראשונה נתניהו את התהליך שהביא לבסוף, לראשונה בתולדות ישראל, לחתימה על הסכם קואליציוני עם הערבים ולבסוף גם לממשלת בנט שתלויה בהם לקיומה.

ערביי ישראל הבינו מיד את הכוח שנפל לידם ויצאו למלחמה נגד יהודייה. בשורה של פוגרומים בערים המעורבות הוצתו אלפי מכוניות, מאות בתים ועסקים ועשרות בתי כנסת. יהודים נרצחו במעשי לינץ’ ומשטרת ישראל הפנתה מבטה.

מששככו המאורעות, חזרו נתניהו ובנט להציע למפלגת רע”ם של מנצור עבאס (האחים המוסלמים…) שפע של הטבות לציבור הערבי והבדואי תמורת כניסתם לקואליציה עמם. כל חקירות המשטרה בגין הצתות בתי הכנסת – נסגרו.

עם היוודע תוצאות הבחירות נראה היה שהסבב החמישי הוא בלתי נמנע. שוב עמדו שני הגושים במצב בו אין הם מסוגלים להרכיב ממשלה.

ואולם, פתרון הבעיה בא בדיוק מהמקום שממנו הזהיר נתניהו במהלך מערכת הבחירות שלו. עוד קודם לבחירות חשד נתניהו כי נפתלי בנט, שעמד בראש מפלגת ‘ימינה’ קשר עם יאיר לפיד וגורמים אחרים בשמאל בכדי לעשות בדיוק את שעשה ליברמן – ולהעביר את קולות הימין האידאולוגי שזכה בהם בעיקר מקרב הציונות הדתית – הישר אל חיק השמאל – ולהקים ממשלת חלופין יחד עם לפיד. 

בנט, התחייב מעל כל במה, בכתב ובעל פה, כי לעולם לא יעשה זאת – אילו ידעו בוחריו כי זו כוונתו, לעולם לא היה עובר את אחוז החסימה. אבל השקר השתלם ומנהיג מפלגה של ששה מנדטים (ח”כ שיקלי סירב לשתף פעולה עם הונאת הבחירות הזו) החליף בתפקיד ראש הממשלה, את מנהיג הרוב היהודי שזכה בשלושים מנדטים…

כך הסתיים בהצלחה התהליך שנטל מן הרוב היהודי את ההובלה הפוליטית של מדינת ישראל.

 מהפך 1977 הותיר על כנן את כל מוקדי הכוח של השמאל, שהיו שם מאז קום המדינה ושאינם עומדים לבחירה. במשפט, בתקשורת, באקדמיה, בתרבות, בפקידות הגבוהה של השירות הציבורי, בכלכלה ובביטחון.

באמצעות פוץ’ של כתבי אישום ודה לגיטימציה מתוקשרת כנגד מנהיגו הנבחר, פוץ’ שהסתיים במעשה ההונאה הפוליטי הגדול בהיסטוריה הישראלית, הודח במהפך 2021 הימין והוקמה ממשלה מוזרה הנסמכת על קולות הערבים, השמאל הקיצוני ביותר, קולות לפיד החסרים כל תוכן ושבעה מנדטים של הציונות הדתית…

מה קרה לציונות הדתית?

האם הייתה זו תאונה מצערת בציונות הדתית, תוצאה של אמביציה חסרת גבולות מצד פוליטיקאי חסר מעצורים?

מי שטוען כך עושה לעצמו את החיים קלים מדי.

ככל הנראה, לא שיתף בנט איש במפלגה בתוכניותיו – למעט אולי את איילת שקד. והנה, היחיד שנותר נאמן להבטחות הבחירות של המפלגה וסירב לשתף פעולה עם הונאת הבוחר הגדולה של הרוב היהודי, היה דווקא חבר הכנסת שיקלי – שהגיע מתוך הימין האידאולוגי החילוני ולא מתוך הציונות הדתית.

 מה קרה לניר אורבך מהגרעין הקשה ביותר של הסרוגים? מה קרה לעידית סילמן?

בשורות הבאות אבקש לטעון, שלא רק ציניות פוליטית היתה כאן אלא תהליך אידאולוגי דיאלקטי שחייב היה להוביל לתוצאה הזו. 

מנהיגות מאתגרת או מנהיגות נכנעת

הציונות הדתית צמחה בעיקר על ברכי תורת הרב ריינס והרב קוק וביקשה להיות הגורם המאחד בין הקול הפנימי היהודי עתיק היומין הפועם בליבה של הציונות, לבין הלבוש החילוני הכפרני שלבשה.

בכתביו הרבים הרעיף הרב קוק אהבה על חלוצי העלייה השנייה והדגיש כל העת את משמעותם הרוחנית הגאולית של פעולותיהם.

בשונה מן הגישה החרדית האנטי ציונית, סלל הרב את ראיית הציונות כ”ראשית צמיחת גאולתנו” ואת שיתוף הזרמים השונים, דתיים וחילוניים כאחד, במעשה הציוני ובגאולת הארץ.

עד מלחמת ששת הימים הייתה הציונות הדתית, פסיבית בעיקרה. היא לא ביקשה לעצמה השפעה יוצאת דופן על החברה הישראלית והתמקדה בהקמת מוסדותיה ובדומיננטיות בנושאי דת ומדינה. “הברית ההיסטורית” הייתה אז הברית שבין המפד”ל ומפלגת העבודה. התיקים שביקשה לעצמה המפד”ל (ומנהיגה ההיסטורי ד”ר יוסף בורג) היו בדרך כלל תיקי הדתות והפנים.

ואולם הר הבית, ירושלים העתיקה ומרחבי ארץ התנ”ך ששוחררו במלחמת ששת הימים, הציתו את דמיונם של צעירי הציונות הדתית. לציונות החילונית חסרו הכלים שהיו ל”סרוגים” ההם בכדי להכיל את בשורת ארץ התנ”ך. כך החלו מבצעי ההתנחלות של יוצאי ישיבת מרכז הרב בהנהגת בנו של הרב קוק – הרב צבי יהודה קוק – והציונות הדתית החלה לעבור משיתוף הפעולה הפסיבי והפרגמטי של הרב ריינס, אל מנהיגות שדחקה את הציונות החילונית להתקדם נוכח החזון התנ”כי שהפך ממשי. 

מלחמת יום הכיפורים חשפה שבר עמוק בחברה הישראלית שבר שבא לידי ביטוי בשתי תנועות שקמו זמן קצר אחריה.

האחת – “שלום עכשיו”, שביקשה לוותר על ה’שטחים’ האוכפים על מדינת ישראל את זהותה היהודית התנ”כית, ולממש בתמורה להם את חזון הישראליות, כלומר את חזון  ה”עם ככל העמים” של הציונות החילונית.

השנייה – “גוש אמונים”, שביקשה מתוך חיבור אל הזהות היהודית, לאמץ את כל הארץ אל קרבה של מדינת ישראל, ליישבה ולסלול בכך את הדרך להמשך תהליך הגאולה התנ”כי.

”התרוממות נפש”. הרב חנן פורת והרב לוינגר נישאים על כתפי פעילי ההתנחלות בסבסטיה צילום: משה מילנר (1975)

פעולות ההתנחלות של גוש אמונים הציתו את דמיונם של רבים מוותיקי ההתיישבות העובדת ובתוכם, המשוררת נעמי שמר, הסופר משה שמיר ורבים נוספים שראו במתנחלים הראשונים המשך ישיר לחלוציות הציונית שאיבדה את תנופתה. מפלגת העבודה הייתה הראשונה להקים התיישבות ממוסדת מעבר לקו הירוק – בגולן, בסיני ובגוש עציון.

דומה היה כי אנו צופים בתהליך היסטורי של החלפת משמרות. כשם שחלוצי העלייה השנייה, על אף היותם מיעוט קטן בין יהודי הארץ – הובילו לבסוף גם את ההנהגה המדינית בימי הראשית, כך גם חלוצי גוש אמונים, מסמנים כעת בעלייתם על הקרקע, את המעבר של הציונות הדתית, מפסיביות מגזרית אל נטילת אחריות להנהגתה האקטיבית של מדינת ישראל על כל הבטיה.

בשנות ה 70 התפתחה בציבוריות הישראלית ציפייה להנהגה מצד הציונות הדתית. הספר ‘הכיפה הסרוגה’ של אפרים קישון – ביטא היטב את הציפיה הזו.

אך שלא כחלוצי העליה השניה שידעו להפוך את החלום לעשיה לאומית רחבה שהתפשטה מן המעשה החלוצי אל כל תחומי הפוליטיקה וההנהגה – הקמת מפלגות הפועלים, ההסתדרות, כח המגן, מפעלי תרבות ועוד ועוד – התברר שהמתנחלים והציונות הדתית, אינם חמושים באידאולוגיה רלוונטית בכדי להציע את מנהיגותם.

את מסירות הנפש הכרוכה בהקמת ההתנחלויות, שאבו המתנחלים מן האמונה בתורת הרב קוק, אבל את הלגיטימיות לפועלם, הם שאבו מתמיכתו השקטה של השמאל הציוני. שום התנחלות חדשה לא קמה מרגע ששטיח הלגיטימיות הזה נמשך מתחת לרגליהם ועד שקמה תנועת ‘זו ארצנו’ והוציאה לפועל את ‘מבצע מכפיל’ בכדי לעצור את הסכמי אוסלו((מבצע שההנהגה הממוסדת של המתנחלים – התנגדה לו נמרצות מכתב ולרשטיין)).

המתנחלים פשוט הלכו אל הרי השומרון ויהודה, יצרו מציאות מדינית, וציפו ש”חמורו של משיח” – כלומר הציונות החילונית – כבר תיישר עמם קו ובדרך נס תמשיך ההיסטוריה ותתפתח אל המקום הגאולי ששיוו בנפשם.

 משנתבדתה הציפייה הציבורית לנטילת אחריות מנהיגותית מצד הציונות הדתית, הפכה התודעה הציבורית במהירות, מציפיה, לניכור. מפעל ההתנחלויות ספג השמצות בלתי פוסקות. כל חוליי המדינה נקשרו בצווארי המתנחלים – מהבעיות הכלכליות והחברתיות ועד השלום שבושש לבוא.

הציונות הדתית הפכה מהגורם הדתי הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית, לתנועת לוויין של המפלגות החרדיות וסבלה מתת ייצוג חריף בכנסת.

 תנועת ‘מנהיגות יהודית’, שקמה מתוך תנופת ההתנגדות של תנועת ‘זו ארצנו’ להסכמי אוסלו, ביקשה להשלים את החסר, ולנתב את האנרגיות של תנועת ההתנחלות אל עבר ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל.

במשך שנים איתגרה התנועה את הציונות הדתית בפעולות שנועדו להביא מתוכה מנהיגות אמונית אל קדמת הבמה הפוליטית בישראל. יעדה המוצהר של התנועה היה ראש ממשלה אמוני למדינת ישראל – כלומר ראש ממשלה שבכל פעולותיו הארציות ביותר, מכוון הוא את מדינת ישראל אל עבר מימוש הבשורה וחזון הדורות של העם היהודי.

(כל פעולות התנועה פורטו בספר ‘קץ הנורמליות’ של הח”מ.) 

מספר שנים לאחר הקמתה, החליטה תנועת ‘מנהיגות יהודית’, כי הדרך להגשמת דרכה עוברת במרחב ההנהגה הפוליטי של הרוב היהודי בישראל והיא קראה לציבור האמוני להתפקד לליכוד, תוך שהיא מבטיחה כי תמיד יהיה בליכוד מנהיג אמוני להצביע עבורו לתפקיד מנהיג המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה – בתהליך הבחירות הפנימיות של המפלגה((ההקפדה על קיום ההבטחה הזו, הביאו לכך שתמיד העמדתי (מ.פ.) את עצמי לבחירה בפריימריז לראשות התנועה, גורם שהאט מאוד את התקדמותי הפוליטית.)).

 פעולה זו של ‘מנהיגות יהודית’ יצרה לחץ גדול על המפד”ל, ויורשתה מפלגת ‘הבית היהודי’. צעירי הציונות הדתית הוקסמו הן מחזון המנהיגות האמונית, והן מהיכולת לבחור ולהיבחר במסגרת תנועת הליכוד.

בצר לה פתחה גם מפלגת הדגל של הציונות הדתית, את הדלת לביצוע פריימריז, ובחור צעיר ונמרץ שהתמודד מול המנהיגות הישנה, ונתפס כמנהיג פוטנציאלי, זכה בכל הקופה ונכנס לכנסת ה 19 כשהוא עומד בראשות מפלגה ציונית דתית של 12 מנדטים. שמו היה נפתלי בנט.((“מה ההבדל בינך לבין פייגלין” – נשאל נפתלי בנט כשהגיע במסגרת מערכת הבחירות שלו להרצאה בקרני שומרון. “אין הבדל” – ענה בנט – “את מה שפייגלין עושה בליכוד, אני עושה באמצעות הבית היהודי”.))

בנט לא היה מנהיג אמוני, גם לא בדיוק דתי, הוא היה אופורטוניסט מגזרי שידע לנצל את המיאוס של בוחרי המפד”ל מהנהגתם הישנה ואת רצונם להשיב את מגזרם אל ימי תפארתו הפוליטית –  ולרכב עם שותפתו איילת, על גבי ה’בייס’ הטבעי של הציונות הדתית, אל קדמת הבמה הפוליטית.

 לציונות הדתית היו עכשיו שתי דרכים לכוון ההנהגה. הדרך האחת – דרכה האידאולוגית של ‘מנהיגות יהודית’ דרך הליכוד. כלומר מנהיגות פוליטית שבישלה בישול יסודי ועמוק את רעיונותיה ופיתחה אידיאולוגיה אמונית רלוונטית למדינת ישראל המודרנית. ובפשטות – מנהיגות שבאה לעשות שם…

הדרך השניה היתה לדבוק במטרה להנהיג, ולשכוח לחלוטין את החזון. בפועל משמעות הדבר היא כי את כל חולייה של הציונות החילונית, יוביל מעתה מנהיג עם כיפה סרוגה חסרת כל משמעות ציבורית. ובמילים פשוטות מנהיגות שמטרתה להיות שם.

והיתה גם דרך שלישית – דרך שבפשטות מוותרת על חזון ההנהגה ודבקה בהשפעה מתוך המגזר. את הדרך הזו מגשימה כיום מפלגת ‘הציונות הדתית’ בהנהגת בצלאל סמוטריץ’.

על אף שמתוך הונאה פוליטית שלא נודע כדוגמתה, נבחר בנט לתפקיד ראש הממשלה, לא מעט מבוחריו הסרוגים אינם חשים נבגדים והם ממשיכים לתמוך בו. הסיבה לכך היא שהציונות הדתית מעולם לא נתפסה עבורם כאידיאולוגיה רלוונטית. הם בחרו שלא לנענע את עגלת הציונות – בחרו שלא לנסות לכוונה לשום כיוון אחר. טוב להם ללכת עם מנהיג שנראה כמותם, אך לא מנסה להגשים חזונות שגם הם מעולם לא באמת האמינו בהם, חזונות שבדיוק כמו החרדים – גם הם מעדיפים לממשם כמגזר ולא כאומה ולהשאירם לימות המשיח (בתקווה שגם הוא מחכה למשיח…).

 בנט – אם כן – אינו תאונה חולפת. בנט הוא תוצר דיאלקטי של תנועה רעיונית שלא הצליחה מעולם לאתגר את המציאות הישראלית באידאולוגיה רלוונטית.

בנט לא בגד בציונות הדתית.

בנט הוא תוצר שלה.

ולאן פנינו מועדות?

אין לדעת כמה שנים תחזיק הממשלה חסרת הכוון הזו.

זו ממשלה שלכודה, לפותה ומשועבדת לחלוטין להקפאת המצב הקיים. כל התקדמות לכיוון של ביטחון והגשמה לאומיים, תביא לפירוקה על ידי הערבים והשמאל  הקיצוני (התקדמות בסגנון שרון אל הכוון ההפוך תתקבל כמובן בברכה…).

אולם אתגרי המציאות יוסיפו ויקישו בעוצמה גוברת והולכת על מפתנה של הפוליטיקה הישראלית. המערכה שחווינו בתוך מלחמת העצמאות השניה, היא למרבה הצער, רק המערכה הראשונה. מדינת ישראל לפותה במציאות של אין מוצא בכל צמתי חייה המרכזיים.

התשובה היחידה היתה ותהיה – מנהיגות אמונית לישראל, מנהיגות המשיבה לחיינו את מימד הזהות, הבשורה והחזון , 

מנהיגות הפועלת מתוך חזון הדורות – 

לתקן עולם במלכות ש-די.

שתף את הפוסט:

7 תגובות

  • שלום רב
    תיאור נכון ודי מדויק ל”איך הגענו עד הלום ”(לעברי פי פחת)
    צריך תיקון ? ,ממשלת נתניהו גנץ הוקמה אחרי בחירות לכנסת 23 ולא 22 (סבב ג’ ולא סבב ב )
    על מה שכתבת בהתחלה ”עד לבחירות 1977, שלט השמאל בהנהגת מפלגת העבודה, שלטון ללא מיצרים” ”בן גוריון שנא את בגין, אבל זהותו הייתה סוציאליסטית שמאלנית.
    בגין לא אהב את בן גוריון, אבל זהותו הייתה לאומית ימנית. ”
    לדעתי עד אוקטובר 73 חורף 74 מ74 עד מהפך 77 – דימדומים (מלחמת יוה”כ היא הגורם לשבר האידאולוגי ” טוב שארם א’שייח בלי שלום מאשר שלום ללא שראם א’שייח – דיין לפני ) שלטה הגמוניה שראתה עצמה כזרם המרכזי של הציונות בעלת השקפה סוציאל דמוקרטית , בן גוריון הוא שטבע את הסיסמא בלי חרות ומק”י כדי לאותת שמפא”י היא המרכז הציוני, הם נלחמו בחרות ( הזרם המרכז ימין של הציונות בגלל מאבק שקדם להקמת המדינה בשאלת ההתנגדות לבריטים ואי הסכמת הרביזיוניסטים בצדק לקבל את מרות הזרם המרכזי שטעה , מה שנשאר מכל זה אחרי 48 הוא יותר שנאות אישיות ופחות מחלוקות אידיאולוגיות, וזה תואם למה שכתבת בהמשך ”פעולות ההתנחלות של גוש אמונים הציתו את דמיונם של רבים מוותיקי ההתיישבות העובדת ובתוכם, המשוררת נעמי שמר, הסופר משה שמיר ורבים נוספים שראו במתנחלים הראשונים המשך ישיר לחלוציות”
    ( דווקא האנשים מלב ההתיישבות העובדת הם שהבינו זאת הכי טוב. כי הם נשארו אידאולוגית באותו מקום כאשר מפלגת ההמשך – ”העבודה” התחילה בזחילתה הסופנית שמאלה עד להפיכתה ל ”האבודה” אלו שהזכרת וגם מאיר הר ציון ,צפריר רונן מייסד פורום נהלל , הסופרת נעמי פרנקל , גם אריק שרון וגנדי לא צמחו באצ”ל )
    ….”חלוצי העליה השניה שידעו להפוך את החלום לעשיה לאומית רחבה שהתפשטה
    מן המעשה החלוצי אל כל תחומי הפוליטיקה וההנהגה – הקמת מפלגות הפועלים, ההסתדרות, כח המגן, מפעלי תרבות ועוד ועוד ” .אז לקרוא לבן גוריון שרת אשכול גולדה דיין אלון … ומפא”י ואולי אפילו למפ”ם של חזן ויערי שמאל ולהכניס אותם לאותה סירה יחד עם מיכאלי- מראנה, והורוביץ זה צורם , כי בעוד הראשונים השתמשו בכלי של סוציאליזם כדי בראש ובראשונה לממש את מטרת הציונות – הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל , הרי שהאחרונים משתמשיפ בסוציאליזם רדיקלי בגלגולו המודרני – הפרוגרסיבזם , כדי להשיג בדיוק את המטרה ההפוכה ! לקעקע עד היסוד את מדינת הלאום היהודי ולהופכה למדינת כל אזרחיה.
    ועוד דבר מפלגות מרכז שקמו ונפלו עם השנים תמיד התמוססו כי הן פשוט מיותרות כי המפלגות הגדולות עצמן הן המרכז .

  • משה כמה חבל שלא המשכת את המסע של זהות הסבלנות הייתה משתלמת
    ביבי סוחר היהודים רכש חיסונים כושלים
    ועוד מדרבן אותנו לחיסון השלישי
    במקום לעשות חשבון נפש ולבקש סליחה ומחילה
    הדתיים הנאורים רצו אצו להזריק בשם האמונה העיוורת במדע
    שמו מבטחם בפייזר כאילו היו מושיעם של ישראל
    אלהי מסכה שמו להם
    ככל שעובר הזמן מבינים את גודל השקר הטירוף והשגעון
    אפילו גוי דוגמת בוריס גונסון עשה תשובה והפך את עורו הסיר את כל המגבלות הארורות מעל עמו כשאמר אם לא נעשה לזה סוף לא יהיה לזה סוף
    ביבי כשלת בסגרים ובחיסונים כשלת בעזה כשלת בטיפול במערכות המדינה הגוססות
    כשלת ביוקר הדיור

    טוב שביבי בחוץ
    רע שבנט בפנים
    דבר אחד בטוח הבירור בין אור לחושך בשיאו לקראת הגאולה אמן

השאר תגובה