פרשת אריה שיף - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 27/03/2024
פרשת אריה שיף

פרשת אריה שיף, תושב ערד, שירה למוות בפורץ הבדואי אל אטרש, מעוררת תחושות מעורבות.

מצד אחד, סכנת חיים ישירה, ככל הנראה לא היתה כאן – מה שסולל עבור המשטרה והפרקליטות את הדרך להאשימו ברצח.

מצד שני, נפשם של אלו החיים בנגב ומכירים את המציאות במקום, יוצאת אל שיף המסכן מרוב הזדהות.

אז מה אנחנו (האנשים השפויים שמזדהים עם שיף) סתם גזענים צמאי דם שעבורם להרוג בדואי זה שומדבר?

כשאני בא לבחון סוגיה שכזו, שבה הלכנו לאיבוד מבחינה אתית ומוסרית, סוגיה שבה הטוב והרע מתערבבים – אני מביט קודם כל על המקורות היהודיים.
לא! אינני רב ואני לא מוסמך לפסוק הלכות, אבל קו האופק המוסרי שלי אינו אופנות חולפות או מאומצות, לא הפוליטיקלי קורקט ושלל טירלולי הפרוגרס – אלא תורת ישראל.

אז ככה:

“תנו רבנן: אין לו דמים אם זרחה השמש עליו. וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא: אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך – הרגהו, ואם לאו – אל תהרגהו. תניא אידך: אם זרחה השמש עליו דמים לו וכי השמש עליו בלבד זרחה, אלא: אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך – אל תהרגהו, ואם לאו – הרגהו. קשיא סתמא אסתמא! – לא קשיא,
כאן – באב על הבן, כאן – בבן על האב. אמר רב: כל דאתי עלאי במחתרתא – קטילנא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא. מאי טעמא? אילימא משום דצדיק הוא – הא קאתי במחתרתא! אלא משום דקים לי בגוויה דמרחם עלי כרחם אב על הבן .”

(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עב עמוד א,ב)

הגמרא עוסקת כאן בגנב שנתקלת בו בביתך. אם ברור לך “כשמש” שלא מדובר בשכן שבא בשלום (כדי למשל להחזיר חפץ) – כלומר ברור כשמש ש “אין לו שלום עמך” – “הרגהו”, “ואם לאו – אל תהרגהו”.

מה שמתיר את דמו של הגנב הוא כוונתו הרעה. לא מידת מסוכנותו ! בעל הבית צריך להיות משוכנע מעל לכל ספק שאכן מדובר כאן בגנב, או פורץ – ובכל מקרה לא באדם תמים שבא “בשלום”. אדם כזה הנמצא בסיטואציה הזו, הוא בחזקת מסוכן ומותר להורגו.

עכשיו שימו לב כיצד מדגישה הגמרא את האבחנה הזו באמצעות דוגמה תיאורטית של יוצא מן הכלל (מטורף יש לומר…) , המדגיש את הכלל.

אם אב תופס את בנו גונב בביתו – מותר לו להורגו (אבל לא חייב…)

אם בן תופס את אביו גונב – אסור לו להורגו.
מדוע? משום כיבוד הורים? ברור שלא! אנו עוסקים כאן בענייני פיקוח נפש לא בענייני כבוד. השאלה היא האם הגנב הוא בחזקת מסוכן או לא.
הגמרא מניחה שבן, עלול בסיטואציה שכזו (נתפס גונב אצל אביו) להרוג את אביו. אבל חזקה על האב שמרחם הוא על בנו ולכן אינו בחזקת מסוכן עבורו ואסור להורגו.

• עקרון יהודי ראשון – מותר להרוג כל גנב (יהודי, בדואי – לא משנה) שבא בכוונה לגנוב, ושנתפס ‘על חם’ בתוך ביתך כי הוא בחזקת מסוכן, למעט בן התופס את אביו.

לכאורה נראה מכאן שהמשטרה צריכה לשחרר מיד את אריה שיף ולהתפנות למרדף אחר הגנבים במקום אחר אנשים ישרים.

אבל המקרה שלנו הוא קצת יותר מסובך. אטרש הפורץ, לא בדיוק היה בביתו של אריה, הוא היה במכוניתו. נניח – לצורך הדיון בלבד! – שהמכונית לא היתה מחוברת לקרוואן שבו לן אריה ושאריה שיף ידע זאת. כלומר נניח לצורך הדיון שהפורץ כלל לא פרץ לביתו של אריה, שהוא לא סיכן אותו בשום צורה, ושהוא פשוט נמצא עכשיו במנוסה עם רכושו.

“אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל – אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו’. במה דברים אמורים – כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת.”
(תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מה עמוד א ).

הגמרא דנה כאן בשאלה האם מותר לחלל את השבת ולהשתמש בנשק כדי להגן על רכוש (לא על החיים שעבורם וודאי מותר לחלל את השבת) הנמצא במחלוקת ושנוכרים טוענים עליו בעלות. מדובר בויכוח ממוני בלבד – לא בגניבה ולא בהפתעה (כמו במקרה הראשון), ותשובת הגמרא היא שאסור לחלל את השבת במקרה כזה.

• עקרון יהודי שני – שמירה על הרכוש במצב שאין בו סכנת חיים אינה מצדיקה שימוש בנשק (אחרת מותר היה כמובן לחלל את השבת).

לכאורה נראה מכאן שאם אטרש לא סיכן את אריה שיף בביתו, צריכה המשטרה לשוב ולעוצרו ולהגיש נגדו כתב אישום!

אבל רגע רגע, לפני שאתם מחזירים את שיף המסכן לכלא, שימו לב לעקרון השלישי שמביאה הגמרא.

“ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת.”

העקרון השני שהבאנו (זה שהחזיר את שיף לכלא) נכון בתל אביב, אבל הוא לא נכון בישובי הספר.
שם, אפילו אם כל הוויכוח הוא על עסקי תבן וקש, שם כן מותר להפעיל כלי נשק בשבת.

הסיבה לכך היא שהגמרא מבינה שברקע הויכוח הממוני נמצאת מחלוקת לאומית.

סכסוך שיחל כסכסוך ממוני, עשוי להתפתח לסכסוך ריבוני. לכן כבר בשלב הממוני אנו מתייחסים אליו ככזה, כל ההקשר הופך להקשר לאומי ולא אישי והכללים משתנים בהתאם.

• עקרון שלישי. כשמדובר בקונפליקט ממוני (אפילו לא גניבה!) שעלול להביא לאובדן ריבונות לאומית, מותר להפעיל נשק על מנת להרוג, גם אם לא מדובר בסכנת חיים ישירה.

כל מי שמכיר את המציאות בנגב יודע היטב שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה שם .

ביריות אקדחו, הגן שיף על ריבונות ישראל בערד(!), ריבונות שבלעדיה החיים בעיר הופכים למסוכנים מאוד.

אבל מדינת ישראל תסרב כמובן להכיר בכך, כי הציונות שהקימה את מדינת ישראל, ניסתה להפוך את היהדות, ללאומיות אזרחית – כזו שמשותפת ליהודים ולבדואים. הישראלים הכפיפו עצמם ללאומיות המהונדסת הזו, אבל הבדואים, צוחקים כל הדרך לשוד הבא.

המצאת הלאומיות הישראלית החדשה, מפרקת את ישראל מיכולתה לשמור על ריבונותה בנגב, במשולש ובאזורי הספר.

הם לעולם לא יודו שההמצאה הזו כשלה. הם יכניסו עוד אלף אריה שיפים לכלא, הם ימשיכו להפקיר ולאבד את הנגב והגליל, הם ימשיכו לסכן את תושבי ישראל שמחוץ לגוש דן –

ובלבד שיוכלו להמשיך ולרמות את עצמם עם בלוף הישראליות.

שתף את הפוסט:

1 תגובה

השאר תגובה