פרשת ‘בהר-בחוקותי’ תשפ”א

אז מה היא השיטה הכלכלית היהודית?

אולי סוציאליזם? – ‘ואהבת לרעך כמוך’?

אולי קפיטליזם? – ‘וקראתם דרור בארץ לכל יושביה’?

משטר השמיטה והיובל המופיע בתחילת פרשת ‘בהר’, הוא לא זה ולא זה –  הוא משהו אחר לחלוטין.

א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.  ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.  ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.  ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.  ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.  {ס} ח וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.  ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם.  י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.  יא יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ.  יב כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ.  יד וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו.  טו בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת יִמְכָּר-לָךְ.  טז לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ  כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ.  יז וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ  כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.  יח וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח.  יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.  כ וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  כא וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.  כב וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.  כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ  כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.  כד וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. 

לכאורה מדובר כאן בסוציאליזם – על גבול הקומוניזם. השימוש באמצעי הייצור המרכזי שבבעלותך, כלומר הקרקע, מוגבל – אינך יכול לעשות בו ככל העולה על רוחך. יש דברים שאסור – כמו לזרוע כלאיים למשל, מה אכפת לך מה אני זורע? מפריע לך שאני זורע כלאיים? זה בא על חשבונך באיזו צורה?

 יש גם זמנים שאסור להפיק תוצרת – כלומר בשבת, בשמיטה ובשנת היובל.

הקרקע כביכול שלך, אבל אתה לא יכול לעשות בה כל מה שאתה רוצה ואתה לא יכול לעבד אותה בכל זמן שתרצה – אתה מוגבל הן בפעילות והן בזמן.

אבל זו רק ההתחלה. הקרקע עצמה, כך מסתבר, נמצאת אצלך בסוג של השאלה. אתה לא יכול בפשטות למכור אותה לנצח אם אתה זקוק לכסף, אתה גם לא יכול לקנות לנצח קרקע ממישהו אחר שזקוק למזומנים – אחת לחמישים שנה – בשנת היובל – הקרקע (החקלאית) חוזרת לבעליה המקוריים.

קפיטליזם ושוק חופשי – זה לא…

ואולם מנגד, אנחנו יודעים שהתורה מקדשת את הרכוש הפרטי, עד כדי כך שאפילו המלך העוצמתי ‘אחאב’, שרחוק מלהקפיד במצוות, כשהוא חומד את כרם  נבות היזרעאלי, הוא לא מסוגל לחמוס אותו לעצמו, ואפילו לקנותו בכסף אינו יכול.

אנחנו רואים שאדם ללא קרקע, משול לעבד ולכן פטור ממצוות העליה לרגל לבית המקדש. ‘כי לי בני ישראל עבדים’ – ולא עבדים לעבדים. כדי להיות עובד ה’, חייב היהודי להיות בן חורין – עבד לה’ לבדו – והמשמעות המעשית היא שיש לו קרקע משלו.

וכן במקומות רבים עולה מתוך הפסוקים יסוד החירות בכלל והחירות הכלכלית בפרט.

” שהחירות היא השורש שעליו נבנתה התורה, והתחיל  במצווה של יציאת עבד עברי בשנה השביעית, שהיא מצווה להוציאו לחירות” 

                                                                   (ר”א בן הרמב”ם, על פרשת משפטים)

כיצד מיישבים בין (כביכול) שני ההפכים הללו.

השיטה הכלכלית שמציבה תורת ישראל לעם ישראל הריבוני בארצו, היא שיטה שבה קדושת הרכוש לבעליו היא כמעט מוחלטת – בדר”כ גם בפני המלכות.

השוק הוא חופשי ולא זו בלבד שהחירות אינה מוגבלת, אלא להיפך – החירות היא המטרה והתשתית לקיום בשורת התורה, לתיקון עולם במלכות הבורא.

עבדים אינם ממליכים מלך. רק בני אדם חופשיים עושים זאת.

ואולם החירות הזו היא חירות משעבוד האדם. איש אינו רשאי לפלוש לשדה שלי, אך כל השדות שייכים לבורא עולם וקונהו. מאדם אחר ניתן לקנות ולמכור, אך הכל נותר ברשות האל והשימוש על פי הרשאתו.

את הלקט, השכחה והפאה שנותיר לעניים בזמן הקציר, לא נותיר כמעשה חסד – אלא כי בעל הבית החליט שזה פשוט לא שלנו! מי שלא עושה זאת מוגדר גזלן – גוזל את מתנות העניים (כפי שלהבדיל, מי שלא משלם מס מוגדר בחוק כמי שגנב מהמדינה…)

מראשית פרי האדמה נעלה ביכורים אל בית המקדש, כדי לזכור שהכול שלו.  אך שלא כאריסים המעבדים את אדמות הפריץ – נעשה זאת בשמחה עצומה כי הפריץ הוא עבד לרודן שמעליו, ואילו עבד ה’, רק הוא חופשי.