פרשת ‘בשלח’ תשפ”ב

ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. יא וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ לְפִי-חָרֶב.
(שמות יז)

העם שהביס את האימפריה הפרעונית, שאך לפני זמן קצר ביותר ניער את פרעה וחילו בים סוף. העם שא-לוהים איתו יומם ולילה ובניסים גלויים, בעם הזה מפיל חיתיתו על כל עמי הארץ.

מלבד עמלק.

הוא מוסר נפשו ויוצר להילחם בישראל. ועל אף שהפסיד במלחמה, פורר את מסך ההרתעה – הנה ניתן להילחם בהם ואף להשיג הישגים – “וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק” – מכאן ואילך גם עמים אחרים ינסו לצאת ולהילחם נגדם.
יש כאן עם שהוא לא כל כך עם, אין לו מיקום גיאוגרפי ברור, עם לא עם, שכל עניינו אינו הישג כל שהוא עבור עצמו, אלא השמדת ישראל. הוא לא רוצה מדינה משל עצמו, השמדת ישראל היא ההגדרה העצמית שלו.
והוא מוכן למסור על כך את נפשו. הוא מעדיף שהרכבות הנושאות חיילים לחזית המזרחית המתקדמת במהירות אל בירתו, יעמדו לצד הדרך לבל תפרענה לרכבת האחרונה הנושאת ילד יהודי לאושוויץ.

במקום שבו אתה מזהה את “ההתאבדות” הזו – שאינה מביאה שחרור לאומי אלא פשוט “תמות נפשי עם היהודים” – שם עמלק.

יד וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. טו וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה’ נִסִּי. טז וַיֹּאמֶר כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
(שם)

.המלחמה בעמלק אינה מלחמתו של עם ישראל, זו היא מלחמתו של א-לוהי ישראל.
המלחמה להשמדת הילד היהודי היא המלחמה באל האחד שהילד הזה, בעצם קיומו הנצחי, מעיד על קיומו.

זו הסיבה לאנטישמיות, זו הסיבה לשואה, זו הסיבה למלחמות הבלתי פוסקות של מדינת ישראל.

ויכול אתה לומר – ‘מה לי ולאלוהי ישראל’, אינני מאמין בו, מדוע אתה שונא אותי?
אבל אין זה משנה כלל, כי כפי שראינו בפרשה הקודמת, פרשת ‘בא’,
הברית אינה רק פרטית, אלא ברית משולבת – ברית מילה – שהיא הברית הפרטית, וברית קורבן הפסח – שהיא הברית הלאומית. והבריתות הללו משולבות זו בזו לפרטי פרטים –

מג וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל-בֶּן-נֵכָר לֹא-יֹאכַל בּוֹ. מד וְכָל-עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת-כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא-יֹאכַל בּוֹ. מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. מז כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. מח וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה’ הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל-עָרֵל לֹא-יֹאכַל בּוֹ. (שם יב).

החוזה שלנו עם הבורא, הברית שאינה ניתנת להתרה – היא קורבן הפסח.
החתימה הפרטית “למטה”, איננה חתימתו של משה רבינו בשם כל העם, אלא חתימתו של כל יהודי ויהודי בהגיעו לגיל שמונה ימים – כלומר ברית המילה. “ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי” – שנתערב להם דם מילה בדם קורבן הפסח.

המלחמה בנו, אינה מלחמה פרטית ואפילו לא מלחמה לאומית – המלחמה בישראל היא מלחמה בבורא העולם אלוהי ישראל ממש – בלי שום קשר לדרגתנו הרוחנית.

כשנבין את מהות המלחמה, נוכל סוף סוף גם לנצח.