פרשת בשלח

דבר תורה לפרשת בשלח
כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְׂמֹאלָם
(פרשת בשלח, שמות י”ד).
לכאורה נס אדיר, חומות של מים העומדים בניגוד לטבע בריאתם ואינם
מציפים ומטביעים את ישראל.
אולם האמת היא שהנס לא היה בכך שהשתנו סדרי בראשית עבור עם ישראל,
אלא בעובדה שהם הבחינו בכך.
קיומו של עם ישראל הוא קיום לא טבעי.
“ההוכחה לקיום האל הוא קיומו העל-טבעי עם ישראל” – הסביר הפילוסוף
בלייז פסקל: “שרידותו של העם הזה עומדת בסתירה מוחלטת לכל חוקי הקיום
הלאומי לאורך כל דברי ימי האנושות”
בחוכמתו, ראה פסקל את החומות העומדות מימין ומשמאל לנו לאורך אלפי
שנות היסטוריה והסיק מכך את מה שבן תמותה רגיל מסיק בד”כ רק מתוך
מראה עיניים.

גם כיום עומדים המים מימיננו ומשמאלנו אבל פשוט התרגלנו, כבר איננו רואים בכך נס.
בשמיני עצרת, נפסק לרגע הנס, המים הציפו אותנו לכמה שעות – ואז חזרו לעמוד מימיננו ומשמאלנו… ושוב אנו מהר מאוד מתרגלים.

אין דרך אחרת מלבד להכיר במציאות ולהאזין להוראת ה’ למשה:
“דבר אל בני ישראל וייסעו”.