פרשת וארא

ב כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם. ג הִנֵּה יַד-ה’ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. ד וְהִפְלָה ה’ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר.
ה וַיָּשֶׂם ה’ מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה ה’ הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ. ו וַיַּעַשׂ ה’ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-מֵת אֶחָד. ז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד-אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם. …

…יח הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה. יט וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ. כ הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה’ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ אֶל-הַבָּתִּים .כא וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ אֶל-דְּבַר ה’ וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. (פרשת ‘וארא’ ‘שמות’ ט’)

את התעקשותו של פרעה להחזיק בעם העבדים היהודי, אפשר להבין בקלות כהתעקשותו של דיקטטור לשמר את סדרי המשטר הקיימים. שחרור עם ישראל יערער את כל השיטה וההיררכיה המצרית ובסופו של דבר יעלה לו בכיסאו ואולי גם בראשו.
המחקר הארכיאולוגי מרמז על כך שככל הנראה, כך אכן קרה לאחר יציאת מצרים.
אבל מן הפסוקים שציטטנו, מתברר שיש כאן מאבק יסודי יותר, מאבק על עצם ההכרה בה’ א-לוהי ישראל.

ז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִ מִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד-אֶחָד..

הוא מתעקש, אבל בכל זאת שולח (בהסתר?) לראות האם אכן דילגה המכה על היהודים, כלומר ההתעקשות של פרעה אינה רק לא לבצע, זו התעקשות שלא להאמין!
מי שחושב שהשררה היא זאת שהעבירה את פרעה על דעתו, מופתע לראות בהמשך שגם בקרב המצרים הפשוטים – על אף כל המכות הפלאיות שחטפו – יש מאמינים בה’ וישנם כאלו שממש לא!
מספיק לא מאמינים כדי שלא יישמעו לאזהרה מדויקת ותחומה בזמן של מי שכבר ניבא את כל
המכות הקודמות! המצרים הללו מוכנים לסכן את כל רכושם באי עשייה פשוטה (כינוס הצאן והעבדים).

כ הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה’ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ אֶל-הַבָּתִּים. כא וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ אֶל-דְּבַר ה’ וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה.

איך אפשר להסביר את חוסר האמונה הזה? האם מישהו מאיתנו היה מסכן כך את חייו ורכושו נוכח התראות ממוקדות מצד מי שכבר הוכיח שהוא מקושר למציאות?
המצרים הוסיפו להאמין בדתם. לכל אחת מהמכות ניתן הסבר אלילי כזה או אחר. מול המטה של משה היו להם את הלהטוטים שלהם. אמנם הלהטוט של משה ניצח את לטיהם, אבל בסופו של דבר
העיקרון האלילי המפעיל את המציאות, נותר בעינו.

גם הישראלים “אשר לא שמים ליבם אל דבר ה'” – ופועלים למסירת ארצנו לאויבנו – מוסיפים להאמין בדתם.
חייבים להמשיך בתהליך המדיני. זה בכלל לא משנה שכל המכות שנצפו על ידי “היראים את דבר ה'” התקיימו במלואם – הקטיושות כבר על תל אביב,לא רק על אשקלון והכותרת המבשרת על חזרת משוחררי עסקת שליט לניהול הטרור מפורסמת ב ‘הארץ’. אבל זה בכלל לא משנה שבמו עיניהם הם רואים כיצד מתנפצת אמונתם אל
קרקע המציאות ומביאה מדינת טרור מחד ואובדן הלגיטימציה הקיומית מאידך – והכל בלי שום שלום. זה פשוט לא משנה – הפנאטיות הדתית שלהם חזקה דיה כדי להמשיך ולסבול ולמשוך
את הסבל הזה על עמם.
כדי להבין את המצרים – כל שצריך הוא להאזין לחדשות.