פרשת וילך תשפ"ב

ט וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. י וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. יא בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

מצוות 'הקהל' המתוארת בפרשה, מכוונת בדיוק אל הזמן שאליו אנו נכנסים עכשיו –

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת

כלומר במוצאי שנת השמיטה, בחג הסוכות –

הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –

היכן?

בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר

 מה עושים?

תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם

למה?

לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם…

מעמד הקהל הוא למעשה חזרה קבועה על מעמד מתן תורה. וכריתת הברית בין עם ישראל לא-לוהיו.

מלך ישראל עומד על בימה מיוחדת בחצר המקדש ולצידו הכהן הגדול והוא חוזר וקורא בקול את נאום הברית והפרידה של משה רבינו מעמו – חוזר וקורא את ספר דברים.

ניתן רק לדמיין כמה נשגב המעמד הזה.

"ריענון" הברית, אחת לשבע שנים, שמגיע ישירות מפיו של המלך מבית דוד – כלומר המלך בו בחר ה', הישר אל כלל ישראל הניצבים סביב סביב באמפיתיאטרון הטבעי, שהוא אולי הגדול בעולם – ולכל מליוני הצופים יש קשר עין עם האירוע (ובזכות הטכנולוגיה, יוכלו כולם בעתיד גם לשמוע), המעמד הזה מטעים את עולי הרגל השותפים לו, את טעמו של מעמד הר סיני. 

טעונים בתחושת שייכות ומחוייבות מרוממת הם שבים לבתיהם כשכל חייהם מקבלים מעתה כוון ומשמעות.

הר הבית אינו הגבוה שבהרים. להפך. המקום בו בחר ה' הוא הנמוך שבהרים סביבו. "ובין כתפיו שכן". מצוות 'הקהל' נותנת לכך טעם פשוט. מכל רוחות השמים, ניתן לצפות במקדש ובעזרות. ממערב –  רכס העיר העתיקה והחדשה. מדרום –  רכס ארמון הנציב, וממזרח – רכס הר הזיתים והר הצופים. 

בתכנון ירושלים העתידית, ייבנו הרכסים העוטפים את ההר כך שיישמ מקום תצפית נח  לכל מליוני עולי הרגל, על מנת שיוכלו להיות שותפים במעמד המטלטל. 

זוכרים כיצד צפתה האנושות בטכס קבורת המלכה?

כיצד ביקשה לחוש לרגע את הדר המלכות המתפוגג?

דמיינו כיצד תצפה האנושות כולה בעולמנו המודרני, במעמד הקושר אותה אל בוראה דרך עמו ומקדשו שבירושלים.