פרשת ויקרא תשפ”א

ספר ויקרא שאותו פותחת הפרשה, נקרא גם תורת כהנים. רובו הגדול עוסק בעבודת המקדש. פרשתנו – כל כולה קורבנות שונים שמביאים אנשים שונים במצבים ובזמנים שונים.

ואני נזכר במשפט שאמר לי גדעון לוי בפודקאסט האחרון כשניסיתי להסביר לו שהמזה”ת עובד לפי חוקים אחרים – חוקים אמוניים.

“משה אתה מדבר איתי סינית” – הוא אמר.

כלומר מתוך התודעה המודרנית, זו שמתעקשת להביט במציאות בראיה שאין בה מימדים רוחניים (ולכן מטבע מימי דוד המלך לא נותנת לעם הישראלי ה”חדש” שום יתרון על פני הילידים ה”פלסטיניים”) לא ניתן בשום אופן להבין את הפרשה הזו.

א וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם.  ג אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’  ד וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.  ה וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת-הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ויקרא.א.)

הוא אשר אמרנו – סינית…

אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ

מה יכול להיות יותר מוזר מן המחשבה שבורא עולם ירצה לקבל ממך מתנה… מה בדיוק חסר לו? ועוד איזה מתנה, לך תיקח בעל חיים יציר הבורא, שחט את המסכן – ואז שרוף אותו…וזרוק את דמו בכל מני צורות – אדם מודרני לא מסוגל להבין דבר כזה.

המזל הגדול שלי הוא שהויכוח עם גדעון לוי נסוב סביב העם היהודי וארץ ישראל. שם קל היה לי להסביר את החיבור לאמונה ואת ההיגיון שבה.

קל היה לי לומר, שאולי אתה גדעון לא מאמין, אבל בלי האמונה אין אפשרות להצדיק את ריבונותנו בארץ – והוא הסכים לכך ובאמת לא מצדיק את ריבונותנו כאן…

אבל מה הייתי אומר לו על קורבנות, בשביל מה צריך את הדבר הזה שגם לא מאמינים בו, וגם – כביכול – לא נותן לנו כיום שום דבר?

וחשוב להבין, עבודת הקורבנות היא אחד משלושת עמודים התווך שעליהם העולם עומד!

על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים – העבודה, זו עבודת הקורבנות.

וכבר אמרנו שיש סברה לפיה הפסוק “את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים” (פרשת פנחס) הוא הפסוק החשוב בתורה.

אז מה העניין בכל עבודת הקרבנות הזו? שנראית לאדם המודרני כבית מטבחיים מפואר.

אינני מרגיש שיש לי את הכלים להסביר. האמת היא שגם בשבילי זה סינית.

אבל ההבדל ביני לבין גדעון לוי – הוא שאני מאוד רוצה ללמוד את הסינית הזו. אני מבין שהבעיה היא אצלי, לא בתורה. אני, 2000 שנה לאחר חורבן המקדש וניתוקי מארצי וממקדשי ומחוויית הקירבה לבורא,  כבר לא מבין ולא חש ובוהה בתיאור חיצוניותם של הדברים.

כיצד ינהג קוף שצריך לבחור בין אשכול בננות לארוחת גורמה שגדול השפים טרח עליה שבוע ימים?

אני מאוד רוצה ללמוד שוב ליהנות מן הארוחה הזו, שבתי לארצי, שבתי לשפתי, אך עוד לא שבתי ופיתחתי את החוש לכך. כרגע יש לי רק “בננות” – יבוא יום ואלמד את מלוא המשמעות והחוויה של “ארוחת הגורמה” הזו.

אשוב ואחוש את הנקודה הרוחנית שמזכיר לי כל פריט על הצלחת. את הלחם האיטלקי והיין הצרפתי והבשר הארגנטינאי והחיבור בין כל המהויות הללו למשהו רוחני שיש לו טעם פיסי – התעלות של ממש הארוחה הזו…

ואיזו התעלות של ממש היא זו המצפה לנו כשנביא את היום שבו נשוב ונחוש את מלוא המשמעות והחוויה כשאנו מסתופפים סביב שולחנו של בורא עולם.