פרשת כי תבוא תשפ"ב

וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. (כי תבוא, כ"ח)

במלחמת לבנון הראשונה דחק צה"ל את מחבלי אש"ף עד לנמל בירות ומשם לתוניס. הארגון שאיבד את אחיזתו בלבנון היה מרוסק. במחנה המעצר "אנצר" שהקים צה"ל, ישב סלאח תעמרי – הבכיר והנערץ שבמחבלים שלכד צה"ל – כשהוא שבור לחלוטין. לימים ראיין אותו העיתונאי אהרון ברנע ואף כתב אודותיו ספר בשם "ללכת שבי".

בספרו של ברנע מתאר תעמרי את מצב הארגון קודם לחג הפסח לפני 28 שנים. "הגעתי למסקנה", מספר תעמרי, "שאין לנו שום סיכוי להתגבר על עוצמתה הכלכלית והצבאית של ישראל, שעלינו להסתפק בפירורים שיזרקו לנו ולקפל את כל הדגלים". תעמרי – אינטלקטואל ופטריוט – יתף פעולה ברצון עם שוביו ואילו יתר האסירים הבינו ממפקדם הנערץ שזהו זה, כלו כל הקיצים – המלחמה אבודה. ואז, ממשיך ומספר תעמרי, התחולל אירוע מפתיע שהפך את הקערה על פיה.

"החזקתי בידי בסורגים הקרים והבטתי מתוך התא החשוך שלי לעבר המסדרון שבו הסתובב הסוהר הישראלי. ראיתי אותו מרחוק כשהוא הולך לאט, הולך ומתקרב לתאי ובידיו החזיק דבר מה שבכל פעם קרבו לפיו. קרבו והרחיקו. כשהיה כבר מול תאי, קראתי לו לבוא. הבחנתי שהוא אוכל סנדביץ' של פיתה. נושך ולועס ושוב נושף ולועס."

"אתה יהודי", אמרתי לו… "מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ בחג זה"?

"אני לא מחויב לדברים שאירעו לעמי ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר. אין לי קשר לכך", אמר הסוהר היהודי.

"התיישבתי על המזרון בתאי ואמרתי לעצמי: עם שלאנשיו אין קשר עם עברם, המסוגלים בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו ונוכל להשיג את מטרותינו. באותו לילה חל שינוי מוחלט בגישתי. לא נרדמתי. בכל שעות החשיכה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי"…

"למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלסטינית שבתוך הכלא, את כל אלו שהכירו את דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות אליהן הגעתי. הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה. למלחמה על הכל. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו. שכן ממולנו עומד עם חסר קשר לשורשיו, שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיבציה שלו בהכרח שתהיה נעדרת כל רצון להיאבק ולהילחם."

"מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות, את כולם שכנעתי שיש לשנות את הקו שיש להיאבק בלא פשרות".

תעמרי שנבחר לפרלמנט הפלסטיני אכן שכנע את חבריו והפיח רוח חדשה במלחמה בישראל. קשה להגזים בנזקה של אותה פיתה, שלעס הסוהר הישראלי, נוכח האומות, בימי חג הפסח…. (מתוך מאמר שפורסם ב nrg)

סימן השאלה ההולך ומתגבש מעל עצם זכות הקיום של המדינה היהודית – וכתוצאה מכך מעל זכות ההגנה העצמית שלה נוכח איומים קיומיים, קשור במישרין לפסוק הקטן הזה.

כשרואות אומות העולם כי שם ה' נקרא עליך, שאתה יודע מי אתה, מבין את המהות שאותה אתה מייצג ושלם עם הייעוד שלך – אז נוצרת ההרתעה שחש המחבל תעמרי בתחילת הדרך. אולם כשמתברר שאינך מעוניין ששם ה' ייקרא עליך, אפשר להתכונן בריש גלי להשמידך – עם גרעין או בכל דרך אחרת – ללא כל חשש.

שבת שלום