וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל …. הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. (דברים כ"ז).
הוא טיפס על קביו במעלה המדרון התלול. חבריו לקיבוץ עין שמר כבר התרגלו לתופעה הזו. הפציעה הקשה בקרבות לצליחת התעלה, השכיבה אותו למעלה משנה בתוך סדים ושרשראות. כך, במאוזן, השלים את לימודי הארכיאולוגיה שלו. אך לא איש כאדם זרטל יוותר. הוא סורק על קביו, סנטימטר אחר סנטימטר, את הרי מנשה הבתוליים, את מקום ראשית ההתנחלות הישראלית הקדומה. מאז מלחמת ששת הימים נמשך אדם אל האזור שמעולם לא נחקר. הוא אוסף חרסים בשיטתיות מדעית ורושם עשרות נקודות התיישבות של אבותינו הקדומים. וכך, באקראי, זמן קצר קודם לאינתיפאדה, מתחיל הקיבוצניק הנמרץ הזה לטפס על הר עיבל.
עבור הקהילה המדעית בישראל, התנ"ך אינו משמש מקור היסטורי. רוב הפרופסורים הישראליים מעדיפים לחשוב שמדובר באוסף אגדות עם. יציאת מצרים – מסבירה האקדמיה שלנו – לא היתה ולא נבראה. היהודים הם בסך הכל צאצאי הכנענים והם יצרו לעצמם מיתוסים עממיים כדרך כל אומה ולשון. למותר לציין שגישה זו מקובלת גם על פרופ' אדם זרטל – איש השומר הצעיר.
שום דבר מיוחד לא מתגלה באותו טיפוס מתיש על ההר. הוא מגיע לפסגה מותש ומיוזע, ללא שום ממצא ראוי לשמו. הוא מתחיל לרדת בכוון הנגדי, כשלפתע מתגלה לעיניו מערום אבנים אדיר מימדים. גל האבנים הזה ישנה את חייו.
"לא חיפשתי את מזבח יהושע בהר עיבל – פשוט משום שלא האמנתי שהוא קיים" – הסביר פרופ' זרטל בהרצאה שנשא בשבוע שעבר בקרני שומרון. גלעד זר הי"ד, שהיה קב"ט המועצה האזורית, סייע רבות לזרטל שחפר במשך 20 שנה את גל האבנים ההוא. עכשיו, באזכרה השנתית להירצחו של גלעד, בא זרטל והרצה לזכרו. "אני כשר לעדות" – נשען הפרופסור על קביו ומוסיף בחיוך, "משום שאני חילוני למהדרין ובאתי לשטח בלי שום קונספציה".
בין האבנים מבצבצים אין ספור חרסים מתקופת ההתנחלות, כלומר מלפני כ-3,300 שנה. מישהו קבר כאן, בכוונה תחילה, משהו גדול מאוד. מה מסתתר פה? אט אט מוסרות האבנים ומתגלה מזבח שאיש לא מבין את משמעותו. מתגלות חרפושיות (חותמות) מצריות מתקופת רעמסס השני – זה המקובל כפרעה "שלנו" . מתגלים עגילי זהב מצריים מאותה תקופה.
כיצד התעופפו להם מעבר לנילוס, חפצים מצריים בני 3,300 שנה ונחתו להם דווקא כאן, בפסגת הר עיבל?
קשר השתיקה
ממשיכים לחפור. מורידים בזהירות את רצפת המבנה המוזר והנה הפתעה. מצבור עצום של אפר ועצמות עתיקות של בעלי חיים ממלא את כל החלל הפנימי. העצמות העתיקות נשלחות לבדיקה זואולוגית והתשובה חד-משמעית – אין שם לא כלב, ולא חמור, לא תרנגולת ולא שום חיה אחרת העשויה להסתובב לה סתם כך בסביבה. כל העצמות הן של כבשים ואילים בני שנה – כלומר החיות המותרות להקרבה על פי דיני התורה.
עכשיו התמונה מתבהרת בקצב מהיר. מכל בחינה אפשרית – ארכיאולוגית, טופוגרפית, זואולוגית, אדריכלית – תואם המזבח את המסופר בספר דברים ובספר יהושע. איש מן הקהילייה המדעית אינו מנסה כלל לחלוק ברצינות על הממצאים הברורים. אין ספק – לכאן באו אבותינו מיד כשנכנסו לארץ, זהו המזבח המתואר בדברים
וביהושע, כאן התקיים טקס הברכה והקללה שבו הפכו הנוודים העבריים לעם.
רבע שעה מביתי, חשף ה"שמוצניק" מעין שמר את המקום בו נהיינו לעם. מקבלים שם דרישת שלום אותנטית בת 3,300 שנה מיהושע בן-נון ומאבותינו הקדומים. 40 שנה קודם לכן, קיבלו החבר'ה שבנו את המזבח הזה, את התורה בסיני.
למותר לציין שהמקום מוזנח. "קשר של שתיקה אופף את המקום הזה" – חותם הפרופסור את הרצאתו, ומדדה על קביו למכונית שתחזירו לקיבוץ.
נכתב במאי 2007
מדהים ומרגש
קראתי פעמיים