פרשת ‘מקץ’ תשפ”א

מו וְיוֹסֵף בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. (בראשית, מקץ, מא)

בן 17 היה כשנמכר לעבד בארץ העבדים, עבד בעבדות שאין חזרה ממנה.  שם, בבית פוטיפר ובבור המצרי נצרף, עוצב ולוטש בכל ניסיון אפשרי. מניסיון העמידה בפיתויי העריות שבבית השררה ועד לניסיון העמידה בייאוש בשנים הארוכות שבבור המצרי (איזה מהם קשה יותר?). במשך 13 שנה, הביאו עליו הנאמנות לא-לוהיו ולתורת אביו – רק אסונות ונפילות מדחי אל דחי ומן הפח אל הפחת.

קיים מצוות כיבוד אב, הלך במצוות אביו אל אחיו בעמק דותן –

הושלך לבור מלא נחשים ועקרבים ונמכר לישמעאלים.

שמר עצמו שוב ושוב מפני פיתוייה של אשת פוטיפר –

והושלך לבור המצרי.

13 שנה שכל אדם סביר היה מאבד בהן את תקוותו, את אמונתו ואת צלמו.

מי לא היה מתריס כלפי שמים – “לא רוצה, לא צריך…”

אבל לא יוסף. אצל יוסף התהליך הוא הפוך. ככל שהוא נצרף כך הוא מחכים ומתעלה.

ועכשיו, יוסף בן שלושים, ומגיע הרגע –  

יד וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.  (שם.)

“ויריצוהו”.

וואו. הוא לא “עושה השתדלות” (כשניסה זה רק הזיק לו) הוא לא מייצר קמפיין – יוסף סביל – פסיבי לגמרי. הוא לא רץ מן הבור אל המלכות – כשמגיע הרגע, הוא מורץ אליה.

או אז מתברר בדיעבד, שכל 13 השנים הקשות שעבר מאז שחלם את חלומותיו, לא היו אלא קורס ארוך וקשה כשאול, שרק כשעבר אותו בהצלחה, הוכשר להוציא מן הכח את הפועל את הפוטנציאל שנגלה אליו בחלומותיו.

החלום – כך מסתבר – אינו נפרד מן המציאות, החלום הוא חלק ממנה. כמו, אולי, מחשב ותוכנת הפעלה – האחד לא יכול בלי השני.

ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל.  ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.  ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.  (שם. מב.)

יוסף הצדיק מבין ששום דבר לא מקרי בכל הסאגה הפלאית הזו. בשבוע שעבר ציינו שהחלומות הבוסריים שחלם בגיל 17, אמנם הובילוהו לאסון, אך הם גם שנפחו בו כוחות ואפשרו לו להתפתח מתוך אסונו. עכשיו כשיוסף רואה את אחיו הוא מבין שחלומו מתגשם ועכשיו, ברגע האמת, כשכל הכח בידיו הוא צריך להשתמש בו בתבונה ולא מתוך סיפוק ייצר הנקמנות. נזכור שהשאלה ממנה הכל התחיל היתה מהיכן תימשך שושלת יעקב – מי ימשיך ויבנה את עם ישראל. בהמשך נראה כיצד עשה זאת.

אבל בינתיים נשאל שאלה אחרת.

מדוע הוא הכיר את אחיו והם לא הכירו אותו?

התשובה המפורסמת היא שכשנפרדו ממנו, עוד לא היה לו זקן.

אבל התשובה הזו חלשה. האם לא תכירו את אחיכם אם יגלח את זקנו?

יותר מתקבל על הדעת שיוסף פוגש את אחיו כפי שהכירם כשנפרד מהם – רועי צאן. לכן הוא מכירם מיד.

ואילו הם, עומדים לפתע מול נסיך מצריים האימתני שגורל העולם כולו, לרעב או לשובע – נתון בידיו. הם לא מסוגלים להעלות בדעתם שזהו אחיהם הקטן שהשליכו לבור ומכרו לעבד לישמעאלים.

ובכל זאת. הרי כשפצה את פיו כבר יכלו לשמוע את קולו. כיצד זה לא צף ולו זיכרון עמום אצל איש מהם. הרי זהו אחיהם שגדל עימם 17 שנה!

ובכן זהו בדיוק העניין.

כשמכרו האחים את יוסף – הוא כבר לא היה אחיהם. השנאה מחקה כל זכר לאחווה. הם מחקו אותו מזיכרונם ולכן לא הכירוהו.

אבל יוסף, מתוך נסיונותיו הקשים, זכה לנקודת מבט אחרת. יוסף זכר כי הם אחיו ולכן הכירם. מכאן יוביל יוסף את העלילה ואת אחיו אל אותה הכרה.