פרשת שלח תשפ"ב

בדר"כ, פרשיות התורה הם סוג של 'נזיפה' לחילוניות. שמירת שבת, מאכלות אסורות, ענייני צניעות – איפה את והיכן תורת ישראל.

ואולם פרשת שלח היא ה'נזיפה' הגדולה לדת. איפה את, והיכן תורת ישראל…

חטא המרגלים אינו סתם חטא. אפשר גם לטעון שלא היה בו חטא כלל. בסך הכל דווחו המרגלים את אמת שראו עיניהם. לא מדובר בחטא 'סטנדרטי' של עבודה זרה – כמו חטא העגל, או נפילה בפני יצרים שונים לאורך הדרך.

חטא המרגלים הוא הנקודה בזמן, שבו העדיף עם ישראל את ה'דת' על פני התורה.

יש"ו הנוצרי הביא לאנושות דת שאינה תחומה בגבולות לאומיים או גאו פוליטיים. דת 'ישראל החדש' – כך הסביר – לא נועדה לעם מסויים, וגם לא מיועדת להתקיים בטריטוריה ספציפית. האל אינו מצוי בתוך הבלי הלאומיות, הטריטוריה והפוליטיקה – וכדי לעובדו יש להתנתק מכל אלה.

גם מוחמד המוסלמי הביא לאנושות דת, שאינה תחומה במימדי הלאומיות, הטריטוריה והפוליטיקה.  גם האיסלאם שייך לכל אדם.

דור המדבר, חווה על בשרו את עולה של מלכות בשר ודם. הבורא נגלה אליו במדבר, כל צרכיו יורדים אליו מן השמים, אפילו בית מקדש נייד הולך איתו ממקום למקום – מי המשוגע לוותר על כל זה? במקום עמוד האש ועמוד הענן שהגנו עליהם, להילחם מלחמות, במקום המן שירד משמים ובארה של מרים – להתחיל לחרוש ולזרוע –

דור המדבר רצה להמשיך ולשמור את התורה בתצורתה הדתית שאינה תלויה בטריטוריה ובפוליטיקה (הן כלפי פנים והן כלפי העמים הסובבים).

בשבוע שעבר הסברנו שלכן, מיד לאחר חטא המרגלים, פסק העם מלהקריב קורבן פסח – והעזנו לטעון שמסיבה זו גם לא מלו במדבר. משום שהבחירה הזו, בדת במקום בתורה – היא, במובן העמוק ביותר, הפרת הברית עם א-לוהי ישראל. הברית שכל יעודה המלכת האל על עולמו – 'תיקון עולם במלכות ש-די'. המלכת האל על עולמו בכל מימדיו – לא רק האישי (הדתי) אלא גם הלאומי. לכן ברית המילה וברית קורבן הפסח בטלו במדבר ושבו מיד בכניסתם לארץ ישראל.

אם כן מדוע נותר המשכן על כנו והמשיך לשמש מאות בשנים גם הארץ ישראל, עד לבניין המקדש הראשון.

משום שלא רק את ארץ ישראל השלמה, צריך בשביל בית המקדש, צריך  גם את עם ישראל השלם.

עד למלכות דוד ושלמה, התקיים העם בתצורה שבטית. מוקד הריבונות היה השבט, לא המלכות. לעיתים התאחדו כמה שבטים אד-הוק, למלחמה בשבט מסוים. בדר"כ לא.

כך לא ממליכים את בורא עולם על עולמו. אין מלך בלא עם. רק כשעבר העם לתצורה לאומית מאוחדת בארצו, ניתן היה להתקדם מן המשכן למקדש.

מן הדת אל התורה, ומן השבטיות אל הלאומיות – זוהי הדרך העולה אל גאולת העם והעולם.