שעת השמד - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 27/03/2024
סימן קריאה

שעת השמד

כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ב (פברואר 22, 2022)

שעת השמד

הוויכוח שפרץ סביב שינוי טפסי תרומת הדם של מ.ד.א  – לטפסים בהם לא מוזכרים יותר המונחים אב והאם, הוא הרבה יותר מאשר וויכוח סמנטי. מדובר בחזית מקומית של מלחמת תרבות, שהיא חלק בלתי נפרד מאופנסיבה עולמית רחבה, שמטרתה למחוק כל זכר לבורא היוצר את הזהויות השונות.

למלחמה הזו יש הגדרה יהודית מדוייקת:

‘שעת השמד’

“במקרים בהם ישנה סכנה לקיים מצוות מחמת שיקולים צדדיים, ישנו חיוב “לעבור ולא להיהרג” מלבד בשלוש עבירות חמורות, שבהן הדין יהרג ואל יעבור לעומת זאת, בשעת השמד ישנו חיוב להקפיד על כל המצוות אפילו על הקלות שבהם, אף במחיר של הצלת חיים, מחשש שמצב זה עלול להתפתח ולהוביל להתבוללות מוחלטת. “
(ויקיפדיה).

על כל המצוות שבתורה, מצווה כל בן ישראל לעבור ולא להקריב את חייו – מלבד שלושת האיסורים המפורסמים, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שבכדי שלא לעבור עליהם, מצווה הישראלי – כמובן בלית ברירה – למסור את חייו.

עד כאן מדובר בכלל ידוע ומפורסם. ואולם יש לכלל הזה, יוצא מן הכלל – ידוע ומפורסם לא פחות:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצווה קלה - אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא.
— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'

חז”ל סייגו את עקרון קדושת החיים והקדמתו לכל המצוות והאיסורים שבתורה (למעט שלושת איסורים הנ”ל) לסיטואציה שבה הצורך לעבור על איסור כדי לשמור על החיים, אינו חלק ממסע כולל להמרת דת.

למשל – אדם שתעה בדרכו ואם לא יאכל טריפות ונבלות ימות ברעב, אינו צריך למות בכדי לשמור על כשרות. אבל בשעת השמד “אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא.” כלומר אם הגויים משתמשים בשרוך שחור או בסגנון רכיסה מסויים, והיהודים רגילים בצבע ובסגנון שונה – ועל אף שברור שמבחינה הלכתית צרופה אין כאן שמץ של איסור אובייקטיבי לנהוג כמנהג הגויים – ואולם אם הגזרה על היהודים לנהוג כמנהג הגויים, היא חלק ממסע מתוכנן להעברתם על דתם – למחיקת זהותם הנבדלת ולניתוק הברית בינם לבין אלוהיהם, אזי מצווה למסור את הנפש אפילו על דבר קטנטן ולכאורה חסר חשיבות שכזה.

למעשה אומרים לנו חז”ל, ישנם מצבים שבהם לא נמדדת מהותה ההלכתית של העברה, אלא מהותו ההיסטורית של הזמן. אם באותו זמן נתון, מתנהל מסע שמד נגד תרבותם ואמונתם של היהודים, מסע שתכליתו להעבירם על אמונתם ובריתם עם אלוהי ישראל – אזי כל גזרה , ולו גם הפעוטה והלכאורה חסרת חשיבות ביותר, היא חלק ממלחמה כוללת ומצווה למסור את הנפש ובלבד שלא לקיים את הגזירה

הורה 1 והורה 2

מחיקת מושגי האב והאם בטפסים רשמיים, לא החלה בישראל. מדובר בזרם תודעה פרוגרסיבי עכור שהשתלט על העולם המערבי בעשורים האחרונים ומבקש לבטל בכפיה את כל הזהויות ואת כל המהויות.

טפסי מד”א החדשים

הפרוגרסיביות – שהיא המוטאציה האלימה של הפוסט מודרניזם – משתלטת על רשות הרבים, משתלטת על השפה, משתלטת על האקדמיה, משתלטת על החינוך, משתלטת על התרבות, משתלטת על הפוליטיקה, על הביטחון, משתלטת על התודעה כולה – ומקריסה לחלוטין את קונסטרוקציית הזהויות של האדם.

כל ניסיון לעמוד בפרץ, ייתקל בדה-הומניזציה וישליך את המתנגד אל מרחב לא לגיטימי. מחיקת הזהויות הפכה לזהות עצמה. דגל ה’גאווה’ מתנוסס באופן רשמי בחוצות הערים, הרבה יותר מדגלי הלאום. הזהות הלאומית הפכה לארכאית ומיושנת, טשטוש הזהות המינית – הוא הוא הזהות החדשה. שירותים משותפים לגברים ונשים הם סממן למסעדה ‘מתקדמת’, השפה עצמה עוברת מטאמורופוזה כך שתפסיק לייצג את ההבדל שבין המינים, והכפיה התרבותית, גולשת גם אל השירות הציבורי והטפסים הרשמיים.

מה שהחל לפני שנים רבות כמאבק שהיו בו יסודות צודקים של הגנת נשים והומוסקסואלים מפני אלימות, ניצול והשפלה – הפך להיפוכו הגמור.
בשם זכויותיהן כביכול של אותן קבוצות, נדחקו כל נושאיה המסורתיים של קונסטרוקציית הזהויות של החברה – לשוליים. מעתה – אם אתה איש משפחה, אם אתה פטריוט נאמן לעמך ולמדינתך, אם אתה שומר מסורת, אם אינך אשה, הומו, שחור או כל מיעוט שמייצג מעתה את קריאת התיגר על יסודות החברה והתרבות – אתה מוצא את עצמך בעמדת התגוננות מתנצלת ועליך להוכיח ללא הרף את חפותך ושייכותך לצד “הנכון”.

שירותים משותפים

פשר המלחמה וכלי נשקה

מה פשר המלחמה המוזרה הזו? האם באמת מחיקת מושגי האם והאב מן הטפסים הרשמיים, באה מתוך התחשבות תמימה ברגשותיהם של אותם מיעוטים? האם להומוסקסואל אין אבא ואמא? מדוע הוא אמור להיעלב מעצם הזכרתם? מדוע עלינו לזייף את המציאות כדי שלא לפגוע כביכול במיעוט קטן מתוך החברה האנושית?
והאם לחברה הנורמטיבית, זו שזוכרת את אביה ואת אימה, אין רגשות שבהן אסור לפגוע?

עלבון כנשק

העלבון, כך מסתבר, הוא נשק מאוד יעיל. כשמתערער הבסיס המוסרי של החברה המסורתית, כאשר מתפורר ביטחונה העצמי בערכים שמהם נבנתה ואותם היא מייצגת, הופך החשש מלהעליב (כביכול) את נציגי ההגמוניה החדשה, לחשש מהוקעה והשלכה לצד מסע החיים.
ארגוני נשים ונטיות מיניות, לעולם לא מתמודדים עם טענות כל שהן. הדרך להתמודדות עם ביקורת (כזו המופיעה במאמר הזה) לעולם לא תהיה ניסיון הפרכה ובניית טיעון לוגי שונה. אין להם צורך בכך. התקשורת, המדיה, והתרבות כבר נכבשו מזמן, ומעתה, הרבה יותר פשוט, יעיל וקל –
לגדף, להשמיץ ולהלעיג.

לכן מוצג שינוי הטופס כ”התחשבות ברגשות” וההתעקשות על שימוש בטופס הישן היא ‘כמובן’ התעקשות “להעליב” – ומעתה, אין שום צורך להתמודד עם טענותיך ומותר להשפילך ולשלול את הלגטימיות שלך.

העלבון – אם כן – אינו עניין של נימוסים והתחשבות, אלא נשק יעיל ואלים (במובן זה שהוא מאיים על מעמדו החברתי והמקצועי של מי שהוא מופעל נגדו).

בראשית ברא האדם…

אבל למה? למה הם עושים את זה? למה הם מכחישים בכוח את המציאות? הרי לכל נברא יש אב ואם ביולוגיים, מדוע חשוב להם כל כך לנסות ולהסתיר את העובדה הבסיסית הזאת?

התשובה נמצאת בסיפור הבריאה.

א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. (בראשית א)

התוהו ובוהו, הוא המצב שקדם להתערבות הא-לוהית, קדם לבריאת העולם. זהו המצב ה’טבעי’ כביכול שאליו שואפת לשוב התודעה הפרוגרסיבית. עולם שאין בו ממשות, עולם שאין בו א-לוהים מבדיל ומגביל.
המלחמה בזהויות מתנהלת באמצעות המלחמה בהבדלות שיוצרות אותן.

ג וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

ההבדלה שמבדיל א-לוהים בין האור ובין החושך, בין השמים לארץ, בין הים ליבשה, בין הצומח לבעלי החיים ובינם לבין בני האדם, ההבדלה בין זכר לנקבה, ההבדלה בין הלאומים השונים – כל ההבדלות הללו הן שיוצרות את הזהויות והמהויות הנפרדות שיחדיו מקימות את קונסטרוקציית החיים עצמם.

הפרוגרס מעוניין להחזיר את הכל לתוהו ובוהו קמאי, תוהו ובוהו שבו אין יותר הבדל בין המינים, אין הבדל בין בעלי החיים לבני האדם, אין לאומים ואין שום הבדלה המעידה על קיום המבדיל ומוסרו.

Imagine there’s no heaven
It’s easy if you try
No hell below us
Above us, only sky
Imagine all the people
Livin’ for today
Ah
Imagine there’s no countries
It isn’t hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion, too

לא בכדי הפך שירו של ג’ון לנון להמנון הדור הפוסט מודרני. המילים כוונו הישר למהותה של התקופה. אין גן עדן, אין גיהינום, כלומר אין אלוהים ואין שכר ועונש. אין למעלה ואין למטה – יש רק את דמיון הכאן והעכשיו. אין מדינות, אין מציאות ולכן אין סיבה להרוג או להיהרג בשבילה – וממילא גם אין סיבה לחיות בשבילה…

לנון מתאר בשירו האלמותי, עולם מתקתק שאין בו אלוהים ואין בו את הצורך להשקיע אנרגיה בשמירת ההבדלות והבריאה. ואולם עולם בלי א-לוהים הוא עולם בלי כל ה’יש’. זהו עולם מדומיין (‘כאילו כזה’) שאינו מותיר מקום למשמעות כל שהיא. אובדן המשמעות מזמין ייאוש וזעם.
העידן הפרוגרסיבי הוא ההתפתחות האלימה של הפוסט מודרניזם. מנאיביות מכילה אל מלחמת הכל בכל – נשים בגברים, שחורים בלבנים, הומואים בסטרייטים – מהפכה מתמדת (כמו הבולשביקית), מלחמת מעמדות מסוג חדש (שמחליפה את מלחמת הפרולטריון בבעלי ההון) , זעם קדוש היוצק משמעות – בנשמת המהפכנים.

הפגנות BLM

ה ‘יאללא בלאגן’, התוהו ובוהו, מזמין תמיד את הרודנות האנושית שתיכנס בנעליו של האל, עם “לוחות ברית” (כלומר סולם ערכים) משלה, ותכפה סדר חדש.
כנהוג לאורך ההיסטוריה, מצפה בסופה של (כמעט) כל מהפכה ‘צודקת’ – רודנות קשה פי כמה מזו שהחליפה.

כשהופיע שירו של לנון, איש לא צפה כמה בקלות יתפרקו מדינות המערב מערכי החירות וימסרו את זכויות הפרט של אזרחיהן לידי גורמים בין לאומיים, כפי שאנו רואים כיום בעיניים כלות.

זוהי אם כן המהות והתכלית של האופנסיבה הפרוגרסיבית. מדובר בפגאניות מודרנית. בגירוש האל וההבדלות המעידות על קיומו, והחלפתו באלילות האדם ובמציאות מדומיינת הנבראת על ידו ומנוהלת באופן ריכוזי על ידי תבונתו ה”חובקת כל”.

כל תיאוריה “מדעית” שתומכת באקראיות הבריאה ובכוחו הבלעדי של האדם – מתקבלת כדת שאין עליה עוררין. אם חפץ אתה בקריירה מדעית, מוטב שתוותר על הענווה ועל עקרון הטלת הספק, ותאמץ את הנרטיב הפרוגרסיבי של המדע – מההתערבות והשליטה הגנטית ועד ההתערבות והשליטה האקלימית.
לא עוד שותפות בבריאה מתוך ענווה ניסוי וטעייה, לא עוד ההבנה כי לעולם לא נגיע אל סופיות סוד הבריאה (ולכן מתן הזמן לבדיקת תופעות לוואי ומעקב אחריהן), אלא התייחסות אל המדע האנושי כאל הבורא עצמו.
‘בראשית ברא האדם…’.

שעת השמד

עכשיו, כשאנו מבינים שהחלפת הטפסים במ.ד.א אינה אירוע מנותק מהקשר אידאולוגי (ולמעשה תיאולוגי) רחב הרבה יותר, כשאנו מבינים שמדובר בתהליך כפיה של שפה ותרבות שממצבים תודעה לפיה אין מציאות, כי אין את האלוהים ואין את ההבדלות שבאמצעותן ברא אותה – האם נוכח התובנה הזו, לא ברור כי כל יהודי מאמין אמור לראות בטופס התמים הזה – את ‘שעת השמד’?

כי הרי מהי האמונה והברית הישראלית אם לא המסע הלאומי לבשורת האל האחד – המונותאיזם ומהו אותו טופס אם לא בשורת ההיפך הגמור.

מי ומי התורמים? 

תרומות אלטרואיסטיות מן החי ברחבי העולם, תרומות דם ותרומות כליה, הופכות לקשות יותר ויותר להשגה. 

התרבות הרואה במציאות חיינו, מציאות אקראית ומשחק סכום אפס, אינה ממהרת לחלוק את משאביה עם בני אדם אחרים.

אין להתפלא על כך כי רובם המוחלט של תורמי הכליה בישראל, באם מתוך תרבות החסד והערבות ההדדית של הציבור הדתי לאומי והחרדי.

הנה כך נראית תמונת המחזור של תורמי הכליה בישראל בשנה שחלפה – כמו תמונת מחזור של תלמידי ישיבה…

אנשים מאמינים, מבינים כי חייהם נתנו להם מאת הבורא. הם מאמינים שבתרומתם מגופם להצלת חיי אחרים, אין הם גורעים מעצמם מאומה, משום שהשפע הא-לוהי האין-סופי שממנו הושפעו עליהם חייהם שלהם, יוסיף וישפיע ביתר שאת, עליהם ועל העולם כולו בזכות מעשה החסד שלהם.

אנשי הציונות הדתית חונכו משחר נעוריהם, לגילוי אחריות כוללת לעם ישראל. תרומת דם היא מבחינתם ביטוי פשוט לדרך חיים. כך הפכו בני הישיבות לאחראים (ככל הנראה) לכמחצית מתרומות הדם בישראל (וכמעט לכל תרומות הכליה). מדובר ביותר מכל צה”ל, יותר מכל וועדי העובדים, יותר מכל הקיבוצים ותנועות הנוער – יותר מכל גורם אחר בישראל.
בזכות הציבור המיוחד הזה, מובילה ישראל בתחום התרומה מן החי והתור לתרומת כליה בישראל הוא הקצר בעולם (מלבד אולי בסין מסיבות אחרות לגמרי…).

והנה נתקלו בני הציונות הדתית בטופס החדש של מ.ד.א., טופס שמוחק בחטף את מושגי האב והאם, חידוש שכל תכליתו להוסיף עוד נדבך בחומה הפרוגרסיבית המפרידה את האדם מן המציאות הטבעית והמוסרית שברא האל באמצעות ההבדלות.

לכאורה, לא מתקיימת שום סימטריה בין מ.ד.א. לבין התורמים הללו. מ.ד.א. הוא נותן שירות במימון המדינה והתורם, מתנדב מרצונו החופשי. גם מי שאינו רואה שום בעיה ערכית בטופס החדש, אמור להבין שמי שמקבל את התרומה אמור להתאים את עצמו למי שנותן אותה. אם בני הציונות הדתית היו דורשים שהטופס ייכתב ביידיש, או ביפאנית, על מ.ד.א. מוטלת היתה החובה לעשות זאת. האחריות שלהם היא לספק את מנות הדם הנדרשות לבתי החולים ועליהם לעשות הכל בכדי שזרימת תרומות הדם לבתי החולים תתנהל ללא הפרעה. אם לבני הישיבות – שהם הספק המרכזי של מנות הדם בישראל – יש דרישה שלמ.ד.א. אין בעיה טכנית לעמוד בה, מ.ד.א. מחוייב לספק את הדרישה הזו. לא יעלה על הדעת שמ.ד.א. יפגע ברגשותיהם או יחולל שינוי בירוקרטי שפוגם בזרם ההתנדבות הזה.

ואולם למרבה הפלא נעמד מ.ד.א. על רגליו האחוריות וסירב להשיב את הטפסים בנוסחם הישן.

רק מנקודה תמוהה זו, ניתן כבר להבין כי לא מדובר בשום נוהל טכנוקרטי אלא בלחץ תרבותי/פוליטי – כלומר במלחמה אידאולוגית/תיאולוגית, שקודמת עבור יוזמיה – כלומר מי ששינה את הטפסים – למטרת הצלת החיים – שהיא כביכול תכלית קיומו של הארגון.

במ.ד.א הסכימו להוריד לחלוטין את שאלת ההורות מן הטפסים. ‘בימינו כבר אין למוצא ההורים משמעות מדעית ורפואית’ טענו שם. זו כמובן טענה מפוקפקת – כיצד דווקא עכשיו, התאיין לו לפתע הצורך במעקב גנטי אחר אוכלוסיות מוצא שונות. ואולם גם אם נאמין לטיעון המוזר הזה, הבעיה של התורמים הדתיים אינה גנטית אלא אידאולוגית. זכותם המלאה לבוא ולומר – ‘עולמנו התרבותי ואמונתנו הבסיסית ביותר, נמצאים תחת מתקפה ולכן – מסיבה מהותית, לא נמלא טופס שהמושגים אב ואם הוצאו ממנו’.

הציונות הדתית ממצמצת (כרגיל) ראשונה

כצפוי, דווקא הציונות הדתית, זו שכל הקלפים מצויים היו כביכול בידה – שהרי היא זו שנותנת בסיפור ואינה מצפה לשום תמורה – דווקא היא מיצמצה ראשונה.
גדולי הרבנים במגזר קראו לתלמידיהם להתעלם מן הטופס ולשוב ולתרום, ותלמידים רבים מיהרו להושיט את זרועם.

למה? מדוע הציונות הדתית אינה מסוגלת להציב גבולות לסביבתה?

הפארדוקס הטרגי שמתקיים בציונות הדתית הוא הסתירה המובנית שבין האיכות החינוכית המיוחדת שהקנתה לבניה, לבין התלות התודעתית בלגטימציה הציונית.

היכולת של אורגן חברתי להשפיע, מותנית ביכולתו להציב גבולות לסביבתו.
איש בכנסת אינו מעלה על דעתו לנסות לחייב בנות חרדיות בגיוס לצה”ל, לא משום שאין רוב בכנסת לפעולה שכזו, אלא משום שברור שחוק שכזה לעולם לא יקויים ולכן גם לא יחוקק (ואם יקויים, אזי יהיה זה סופו של המגזר החרדי בישראל).

כשסופרים והוגי דעות בולטים בשמאל, כעמוס עוז, משה נגבי, ישעיהו ליבוביץ’ ואחרים – הודיעו כי יצאו למלחמת אזרחים במידה ויפונה יישוב ערבי, הם לא הוציאו את עצמם מן הכלל אלא הכתיבו לכלל את המסגרת שבתוכה מתנהל הדיאלוג בין זרמי החברה הישראלית. לעומתם, כשהציונות הדתית ויתרה על המאבק על גוש קטיף (בכפר מימון) היא הותירה את חורבן ההתיישבות היהודית כמעשה לגטימי לחלוטין (שמתקיים כל העת) ואילו את הציונות הדתית עצמה, הפכה האימפוטנטיות הזו ממגזר פוליטי לתנועה חינוכית לכל היותר.

הפגנות כפר מימון

המאבק שהתפתח סביב טפסי מ.ד.א. נתן לציונות הדתית “הזדמנות שניה” להפוך שוב לגורם פוליטי/חברתי שיש לו גבולות זהות עצמאיים שעומדים במבחן שייכותם האורגנית לחברה הישראלית, ואינם קורסים מול מתקפות התרבות של מגזרים אחרים.
היה זה מבחן בתנאים אופטימליים. מבחן שבו נדרשה הציונות הדתית לפאסיביות בלבד – לא להפסיק לקבל ולא להפסיק לציית אלא פשוט להפסיק לרגע קט להתנדב ולתת – מתוך הבנה שבהפסקה הזו שומרת הציונות הדתית על חיי הכלל, יותר מכל שמירה שתשמור בתרומות הדם שלה – על חיי הפרט(( ניתן היה אף להוסיף ולתרום בבתי החולים באופן ישיר – שם עדיין לא שונו טפסי התרומה.)).

אילו עמדה הציונות הדתית במבחן, היו טפסי מ.ד.א. חוזרים לנוסחם המקורי והניצחון המהותי הזה היה יכול להפוך לתחילתה של היפוך מגמה בארץ ובעולם – ל’סטלינגראד’ של מלחמת העולם החי בצלם בוראו, באופנסיבת הפירוק והאבדון הפרוגרסיבית שתקפה אותו.

שתף את הפוסט:

16 תגובות

  • אהלן משה.
    אינני פרוגרסיבי (וגם לא מאוד שמרן), ואני בהחלט סובלני כלפי דעות מכל סוג. אני לא חושב שלטעון שילד צריך אבא ואמא זו הומופוביה, אבל גם אינני מוצא סימוכין לעמדה הזו. מדוע, למשל, לא צצו ארגונים של ילדים למשפחות חד מיניות שדוגלים בכך? מדוע אין כמעט מחקרים שמראים הבדלים לרעת ילדים ממשפחות כאלה?

      • על הצורך באבא ואמא אין חולק (אם אני מבין נכון), אבל זה נראה שאתה מתנה תפקידים חברתיים במאפיינים ביולוגיים – וזה לאו דווקא קישור מובן מאליו.

        כדוגמא לזהות את חובת הפרנסה והבאת אוכל הביתה עם אבהות – זה לאו דווקא ברור מאליו, זה נראה גם שיש לא מעט אבות שהיו שמחים להשאר בבית ולהתעסק עם חיתולים ובישול.

        מבחינה זו, הכתובה המעגנת חובות של פרנסה כחובתו של הבעל ומגדירה את כל מעשי ידי האישה כרכושו – זו החלטה הלכתית סבירה לזמנה אבל שרירותית במהותה – אני לפחות לא רואה צידוק לא מוסרי ולא ביולוגי להשתית על חלוקת תפקידים זו את מבנה החברה. יש הכרח וחובה שהמטלות הללו יעשו למען יושבי הבית ובפרט הילדים שבו, אבל במידת מה ההלכה אולי נכנסה לMicro management ובכך יצרה התנגדות לנישואין על פיה.

  • מאמר מרתק, כתמיד.
    וכמובן, עצוב במיוחד.
    אולם, המציאות שתוארה, לשמחתי לא מדוייקת.
    כתלמיד ישיבת הסדר, אני יכול לומר שהחרם על טפסי מד”א, לא פסק ברוב הישיבות (לשמחתי גם לא בישיבה שלי), ועדיין רוב הישיבות תומכות בו, למעט ישיבת אור עציון וישיבות הגוש ( למיטב ידיעתי).
    אבל זה נכון שהרוח השתנתה וזה שישיבות אלו (ובמיוחד, אור עציון), שברו את החרם, למרות שאור עציון לא ישיבה גדולה, זה שינה את התודעה וגרם לכך להיראות שתרומות הדם ממשיכות כרגיל (מלבד ישיבות הקו), חשוב לציין שזה לא נכון, ולשמחתי, רוב הישיבות לא מיצמו עדיין, נקווה שכך ימשיך.
    חזק וברוך משה!!

  • You are wrong…
    “מה שהחל לפני שנים רבות כמאבק שהיו בו יסודות צודקים של הגנת נשים והומוסקסואלים מפני אלימות, ניצול והשפלה – הפך להיפוכו הגמור.”
    Feminism and “homosexual rights” were both earlier battles of this same war. It’s not that they started fighting for “righteous things” and took it too far. The objective, then, already was the erasure of the kind of family inspired by Yaakov Avinu. As you have mentioned before, this kind of family is really inconvenient to dictators, and those looking to shape the culture in their own image

  • חלקים גדולים בציונות הדתית נגררים אחרי הממסד המושחת ושופרות השקר שלו בעריצי הרשע הפושעים ונכשלים בעבודה זרה ששמה מדעיזם ובשפיכות דמים שגרמה אותה עבודת הבעלפייזר והכניעה לשלטונות המגיפה , אז קטן עליהם טפסים של אותו מ.ד.א , שביד אחת מצילים חיים ובשנייה מזריקים זריקות רעל

  • שלום משה,
    האם עמנו לא השתחרר מתודעת עם עבדים ולכן פירש את תורתנו בצורה עבדותית\דתית?
    האם כתוצאה מתודעה עבדותית מהאיחוד של חירות, המפלגה הליברלית והמרכז החופשי נוצר הליכוד, שלמרבית מנהיגיו יש הערצה מיליטריסטית פולנית לדגנרלים?

  • הגדרת נכון את הצה”ד שהוקמה כמחלקת דת בציונות. לאורך כל ההיסטוריה הצה”ד מתפקדת כמלבינה ומחטאת את פשעי הציונות החילונית. הצה”ד היא לא תנועה שקוראת לעמ”י לגאול את עצמו. ולא להמתין למשיח. אלא כמכשירה את כל תועבות החילוניות. רואים זה באופן חד וברור. עכשיו בבנט ומתן

  • נכתב בסמוך למאמר הזה. אמרו לי לשלוח למרות שעבר הרבה זמן. מקווה שתראה.

    חזק וברוך משה !
    אני מאוד נהניתי מהמאמר הזה. אני חושב שיש בו יכולת הסברה מעולה, ועונג של היגיון צרוף.
    וכמו תמיד אתה מעורר מחשבה לדיון מעמיק, לא על הפרקטיקה (כמו שרוב העולם מדברים)
    אלא על המהות והערכים שמהם נובעת אותה פרקטיקה, ואני חושב שזה באמת הדיון העיקרי.
    גם יצא לי לשתף מאמר זה עם משפחתי, ואמרתי להם שאני מסכים עם המאמר הספציפי הזה בכ-95%.

    אמנם נראה לי שהחמשה אחוזים הנותרים הם קצת קריטיים פה.
    מלבד דבריך על הציונות הדתית [שאני מבין מאיפה הם נובעים בהקשר החברתי פוליטי שאולי הם לא עומדים מספיק על ערכיהם ולא פונים מספיק לכלל הציבור], שקצת עיקצצו לי, שכן יש להם הרבה תורה שהם תרמו בבתי מדרשם לחברה לעם ולמדינה,

    אבל עיקר הבעיה שלי היא עם הדגש והגישה ומתוך כך גם עם הפרקטיקה.
    אני חושב שהואלת לבאר את המציאות היטב, ישנם אג’נדות בכלל האנושות הרוצות להילחם בערכי הזהות מתוך כפירה במי שברא אותם. ולצערנו יש מגמות כאלה גם אצל חלק מההנהגה בישראל.
    השאלה היא איך אנו מתבוננים על המגמות האלו שקיימות בעולם, ומתוך כך איך אנו מתמודדים איתם, מתוך מבט חיצוני, או מתוך מבט פנימי.

    פעם הייתי בטוח שעם פנימיות התורה לא הולכים למכולת, היא נועדה לעונג של יחידי סגולה בהשגות א-לקיות וכד’. זה משהו שצריך לדעת, והוא מקדם אותך ברוחניות האישית ומכין אותך לנבואה, אבל אי אפשר ואפילו אסור לחיות על פיו, כי זה גם מסוכן (כפי שמציינים המתנגדים כמו נפש החיים שער ג’ ועוד), וגם לא רציונלי (כפי שטוענים אנשי המעשה), הכי הרבה שאפשר זה אולי לפעול איתו בצורה סגולית. המוסר הפשטני, שגם בו יש עומק אין קץ, הוא לבדו מה שאפשר להפיץ איתו את התורה ואת דבר ה’ בעולם, כך חשבתי.

    ואז עלתה בי ההכרה שבעצם מה שעשו החסידות והרב קוק זה לא לשנות את ההלכה הפשטנית המדריכה אותנו לפי העולם הרציונלי שרואות עינינו, אלא להוסיף נופח פנימי לגישה שבתוך אותה דרך פעולה, כך בתורה ומצוות וכך גם ביחסי החברה.

    ולדוגמה בענייננו. ההסתכלות הפשוטה על המציאות שתיארת היא שמכיוון שהם באים להילחם בכל הקדוש והיקר לנו, יש לנו להשיב אש השערה בבחינת “הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט” ומתוך כך אנו ניגשים להתמודד עם המציאות בגישה מתנצחת, של כיפופי ידיים [וכידוע אף אחד “לא יוכל לדין עם שתקיף ממנו” ולרוב התקיף אינו גם הצודק].
    אבל נראה לי שיש גישה פנימית יותר. אפשר להבין שלשום דבר במציאות אין זכות קיום אם אין בו איזו נקודת אמת, אלא שעל גבי האמת הזאת יכולים להטפל ולהתחיות הרבה שקרים. כי האמת עומדת, ולשקר אין זכות קיום כשלעצמו (כפי שאומר רש”י על המרגלים ועוד).
    אותו ג’ון לנון למשל שציטטת, אמנם נראה ככפירה נוראית, אבל בתוך דבריו עומדת נקודה של רצון נפלא, לתיקון העולם ואחוות המדינות, אלא שנטפלו לרעיון האמיתי הזה הרבה עיוותים.
    אם כן ע”פ השקפה זאת יכולים אנו לגשת להתמודד עם המציאות הנ”ל באופן אחר, לא מתוך הדגשת הרע שבמגמות אלו, אלא מתוך הדגשת הנק’ הטובה שבהם, וממילא לא בגישה של התנצחות, אלא בגישה של בירור הניצוץ הא-לקי המחייה את אותה תנועה מכל העיוותים שנטפלו אליו, ובמקום לנצח אותם נגרום להם להודות לנו מעצמם, ע”י שנראה להם איך הטובה הזאת שהם מבקשים להביא לעולם, כלולה כבר בתורה בצורה הרבה יותר עמוקה יפה ישרה ומבוררת “כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”, וזה בחינה של בירור ניצוצות.
    וממילא הפרקטיקה אף שתישאר דומה תראה ותשמע אחרת. עם יותר חן, והדברים יהיו יותר מתקבלים על הלב. וזאת דוגמה אחת לאיך לפעול מתוך מבט פנימי. ויש עוד הרבה מבטים פנימיים שצריכים לאמץ לגישת פעולה ודרך חיים. וזה צריך להתבטא בשיח הציבורי.

    הדבר דומה למצוות תוכחה. התורה אומרת “הוכח תוכיח את עמיתך” מה ההבדל בין מי שמוכיח מתוך אהבה מסותרת לעמיתו ומתוך רצון לעזור לו ולתקנו ומתוך אמונה בטוב שבו, לבין מי שמוכיח מתוך שנאה גלויה לשונאו ומתוך רצון לרמוס אותו ? אפשר להגיד שבסוף שניהם עושים את אותה פעולה. שניהם מביעים ביקורת על התנהלות יריבם, אבל מובן שלדגש ולגישה יש השלכה על באיזה צורה תראה התוכחה, וממילא כמה היא תפעל ותתקבל.

    אמנם צריך להיזהר, השמאל דוחה, לצד הרע שבהם, עדיין חייבת להיות חזקה כמובן. ונראה שזאת הסיבה שהוכיחו את יהושפט על התחברותו עם בית אחאב, ואת שלמה על התחברותו עם בת פרעה. כי אף שהייתה להם סברא פנימית עמוקה בזאת, למשוך ולהעלות אותם אליהם, הרי שמכיוון שלא הוכיחו אותם על רעתם, היה נראה כאילו הם מכשירים ומתחברים גם לצד הרע שבהם ח”ו, ולא היה ברור מי נדבק במי, רק שאהבה וההתחברות צריכה להיות לטוב שבהם כנ”ל, וממילא תבוא בכך ברכה לכל.

  • אני יודע בתחושה שיש אינטליגנציה מעלינו, בלתי נתפסת תודעתית. הדת מבוססת על אמונה. אמונה היא תגובה כנגד הספק, כמו יום-לילה. חום-קור, אחד לא קיים ללא השני.
    בי, ענווה וחופש אישי הם ערכי עליון. גם מוסר צריך “להיבנות” בתבונה ולא להתקבל כמובן מאליו, יהודי מתפלל על פי הסידור, יהיה בתת הכרה גזען..(עלינו לשבח).
    שנאת החינם ביניינו אחרי 3000 שנים, מגלה לי שאלוהי ישראל אינו חנון ורחמן, אין ולא היה איש שידע את הבורא או סודות הבריאה ושאר שאלות היקום. מכך הסקתי שענווה שהיא ויתור על זהות מלאכותית, היא התרופה לשוחרי שלום.
    אני גבר עיברי. 72. עבורי כל אדם זה אומה* זקוקה להכרה.

השאר תגובה