שקט הוא רפש

“יש משהו שאתה כן מוכן לתת לערפאת בשביל שלום?” –
שאל אותי דב גילהר הצעיר, כשלצידו מראיינת נוספת וחיננית בשם ירדנה ארזי.

הימים היו ימי אוסלו ה”עליזים”, אוטובוסים התפוצצו כדבר שבשגרה ושמעון פרס הסביר שאלו – ‘קורבנות השלום’.

“יש משהו כזה” – עניתי לדב.

“ומהו?” – שאל.

“את ירדנה ארזי” – עניתי,

ובעוד לסתו נשמטת ופניה מחווירים כסיד – המשכתי והסברתי:

“אם ערפאת יסתפק בירדנה ארזי בשביל שלום, אתה לא חושב שזה קורבן ראוי בהרבה על פני כל קורבן הדמים שאתה משלם היום?”

נזכרתי בראיון הזה, כשהתברר ש 26 שנים אח”כ, הדוגמה הקיצונית שהבאתי בכדי להפריך את שקר השלום,
הפכה למציאות של ממש בכלא גלבוע.

כשהכרזנו באוסלו כי זו לא ארצנו –
כשהפכנו את עצמנו לכובשים ולקולוניאליסטים –
כשויתרנו על מימד הצדק –

חינכנו דור שלם על כך שהמטרה הקדושה מכל היא ‘שקט’ (על שלום כבר לא מדברים).

עבור השקט הזה – כך חינכנו את החיילים והקצינים – ראוי להקריב את כבודם האישי, את כבוד המדים שהם לובשים ואת כבוד האומה שהם מייצגים.

את הזוועה הזו אנו מכנים – ‘מוסר’…

נו אז מה אתם רוצים ממפקד החיילות המסכנות בכלא גלבוע, שלקח את הרציונאל הזה צעד קטן קדימה, ומצא פתרון יצירתי לשמירת השקט בגזרתו – על חשבון כבודן של הבנות?

אולי באמת צריך היה כבר אז לתת לערפאת את ירדנה ארזי…