בדמיך חיי – על צמיחה מתוך טראומה

כיצד אפשר להבין את האסון בהר מירון? כיצד אפשר להתחיל ולהתמודד אתו? גם ברמה החברתית אך בעיקר האישית. היו אנשים שהצליחו לעשות זאת וצמחו מעבר לטראומה ואסונות שפקדו אותם

האסון הנורא בהר מירון זעזע את כל מי שלב פועם בתוכו אבל עבור מי שלא מכיר את אחד ההרוגים, ההלם ישקע אט אט והוא יחזור לחיי השיגרה ה”כמו” בטוחה שלו. ממשיך להחזיק בתקווה כי לו ולאהוביו זה לא יקרה. לעומתו, מי שיישארו עם תוצאות הטרגדיה האיומה הזו הם המשפחות שאיבדו את יקיריהן. יוותרו כואבים ופגועים גם הפצועים פיזית וככל הנראה גם כאלה שנותרו בריאים בגופם אך נפגעו בנפשם מהמראות הבלתי נתפסים. ואנו יודעים שאחוז מסוים שלא טופל במיידית אחרי האירוע, עלולים להישאר עם פוסט טראומה.

השאלות על הלמה, איך ומדוע זה קרה נידונות בלי הפסקה באמצעי התקשורת והחיפוש אחרי אשמים ואחראים בעיצומו. אל מול הקושייה החברתית יש את האדם הפרטי שעם אמונה בלב או בלעדיה גם הוא מביט לשמיים ושואל, למה? אם בסתר לבם או בקול רם זוהי שאלה חשובה לאין ערוך. רבים לא זוכים לתשובה וחיים עם התהייה שנים רבות, אולי עד אחריתם. אבל אחרים מייצרים את התשובה והיא משפיעה ותשפיע אור על רבים אחרים. הכוונה היא למה שמכונה בקרב עולם הפסיכולוגיה ‘צמיחה פוסט טראומטית’. מדובר בחוויה של שינוי פסיכולוגי חיובי המתרחשת כתוצאה מהתמודדות עם משבר חיים מאתגר. הצמיחה הזו לא מחזירה את האדם למצבו קודם הטראומה או מסייעת לו להתמודד בחיים ולהתגבר עליה, אלא היא יוצרת שינוי עמוק ומשמעותי אצלו. אצל חלק היא משפיעה ברמה האישית. אדם שעובר משבר ומרגיש שמכאן השמיים הם לא הגבול עבורו. הוא יוצר שינויים אישיים, משפחתיים. לפעמים מחליף מקום עבודה. משפר ומקדם את עצמו ברמות שקודם לכן חי מתוך פחד וחשש ועכשיו ממקום של אומץ וביטחון.

אבל הצמיחה הפוסט טראומטית המשמעותית מתרחשת כאשר לא רק האדם הפרטי ‘מרוויח’ מהמשבר אלא גם הסביבה שלו. לפעמים הקהילה או החברה אפילו המדינה, תלוי ביכולות של האדם ובמשאביו האישיים. אנשים אלה יוצרים מתוך כאבם הקשה יצירה שמשפיעה טוב למען הכלל גם אם על מנת “להעסיק את עצמם” בהתגברות על המשבר אבל גם על מנת לתת משמעות לאירוע הקשה שעברו. חלקם מנציחים את האובדן בשלל סוגי אנדרטאות כמו עמותות חסד. והיריעה תקצר מלתאר את האנשים הללו שחלק גדול מהם מגיעים לא פעם מהחברה החרדית, דתית ולא רק. עמותת חסד כמו יד שרה. עזר מציון. זיכרון מנחם. שלווה (המוכרת בשל להקת הזמרים הנפלאה שלה). עמותת קמים וחמניות, שתיהן למשפחות שכולות שצמחו מהשכול הפרטי. כל אלו ורבות אחרות עמותות לזכר ובעקבות משבר ולפעמים אנחנו מכירים את האדם עצמו כמו מרים פרץ או לילי בן עמי להבדיל.

הרעיון של צמיחה ממשבר איננו רעיון חדש ומופיע בספרות, בפילוסופיה ובדתות השונות לאורך ההיסטוריה, כולם מתארים ומסבירים את תפקידו של הסבל האנושי בקירוב האדם לחכמה, לאמת ולאלוהים. קיימים מיתוסים בקרב עמים שונים המשופעים בסמלים המייצגים רעיון זה, כמו הקשת שלאחר המבול המסמלת תקווה חדשה לאנושות או עוף החול, הפניקס במיתולוגיה המצרית אשר נשרף כליל בלהבה אך נולד מחדש מעפרו. ויקטור פרנקל, שורד השואה שכתב את הספר ‘האדם מחפש משמעות’ אפיין אנשים ששרדו מכוח האמונה והצליחו לעבור את מחנות הריכוז על אף גודלם הפיזי הצנום לעומת אחרים שנראה בוודאות שיוכלו לזוועה המתמשכת.

הפסוק בספר יחזקאל ” וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי” מסמל עבור רבים את ההתעקשות להמשיך ולחיות על אף השבר הקשה. לא לחינם ואמר לך בדמייך חיי כתוב פעמיים. אם לא הבנתם בפעם הראשונה ורציתם להתייאש ולהרים ידיים, הא-ל אומר לכם לחיות. או שמשהו בתוך האדם בוער בו לחיות.

אני לא יודעת כמה זמן ייקח לאנשים להתגבר על אובדנם וכמה מהר הם יצמחו ממנו בעקבות האסון הנורא הזה שקרה ואם בכלל. אבל יש לצפות בתקווה (וגם מתוך מחקרים שבדקו את הנושא) לכך שחלקנו נהפוך בעקבות משברים להיות יותר אדיבים, רוחניים, בעלי תקווה ורצון ליזום התנהגויות אלטרואיסטיות ופרו-סוציאליות. אנשים אלו ימצאו מטרה פנימית חדשה שלא הייתה שם קודם. הכאב על האובדן ללא ספק ימשיך ללוות אבל זכרונו יוותר כאנדרטה משפיעת טוב.

צילום: ליאור יאדו