מרי אזרחי
י״ז בטבת ה׳תשפ״ג (ינואר 10, 2023)
הקריאות של ראשי השמאל למרי אזרחי ולמלחמת אחים, הפכו למטבע לשון טבעי.
מהו מרי אזרחי?
מהו מרד?
מהי מלחמת אזרחים?
מה ההבדל ביניהם?
מתי הם הופכים ללגטימיים?
וכיצד יכולה וחייבת ממשלת הימין להתמודד מולם.
הרקע ההיסטורי הפוליטי בישראל
מאז חילופי השלטון, משמיעה קואליציית השמאל תזמורת ארוכה של קריאות למרי אזרחי ולמלחמת אזרחים. לעיתים באות הקריאות במרומז, לעיתים באופן ישיר – ואולם בסופו של יום משדרת התזמורת של השמאל מסר חד וברור.
למחנה הלאומי, מותר (אולי) לנצח בבחירות, אולם אסור לו להתוות מדיניות משלו. כלומר אסור לו באמת לשלוט.
המאפיין הבולט של הקריאות למרי משמאל, הוא שהן אינן מופרחות בחלל האוויר מצד גורמים קיצוניים ושוליים בחברה. להיפך. עוד קודם שפינה את כס ראש הממשלה, שילח יאיר לפיד רמזים עבים בכוון זה
חברי כנסת מכהנים וחברי כנסת בעבר:
גם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, לא טמן ידו בצלחת והוסיף התבטאות עסיסית משלו
וזה לא התחיל אתמול.
ממש לא!
בספרי ‘במקום שאין אנשים’ תיארתי את עלילות תנועת ‘זו ארצנו’ ומאבקה בהסכמי אוסלו ובממשלת רבין שהובילה אותם. תיארתי כיצד הובילה התנועה בגלוי ובמוצהר, מרי אזרחי בלתי אלים נגד ממשלת ישראל וכיצד הואשמתי ונשפטתי בעברת ‘המרדה’ בגין אותן קריאות.
בין השאר תיארתי בספר כיצד הבאתי בפני שופטי, קריאות חמורות בהרבה מצד ראשי השמאל, קריאות שמעולם לא הובילו לשום כתב אישום.
“לעלות עם טנקים על עפרה” – פרופ’ זאב שטרנהל דבר 15.4.88
“אני קורא לכם לאחוז בנשק נגדם” – פרופ’ ישעיה ליבוביץ הארץ 27.9.85
“אני אישית אלחם גם בנשק” – חיים ברעם כל העיר 26.8.88
“מישהו צריך לרצוח את שרון” – סימן קריאה 19
“אני מרגיש שאני מוכן לירות בהם” – א.פ. השבוע בקיבוץ 10.8.88.
הקריאות מצד בכירי הרוח שמשמאל, לא מתחו קו בין פעילות אלימה לפעילות פציפיסטית. נהפוך הוא – חלקן קרא במפורש לאלימות ולשימוש לא חוקי בנשק חם.
בימין לא הושמעו מעולם קריאות ממוסדות שכאלה. למעט תנועת ‘זו ארצנו’ שהקמתי בכדי לנסות ולעצור את יישומם של הסכמי אוסלו, לא היתה בימין מעולם קריאה ממשית למרי אזרחי. זו ארצנו היתה יוצא מן הכלל המעיד על (חולשת) הכלל הימני.
“פייגלין מסוכן משום שפייגלין חושב כמו שמאלני” כתב אז עיתון הארץ.
מהי החשיבה השמאלנית הזו, ששוב גורמת היום לאופוזיציה בישראל, להזדרז ולפנות אל נשק יום הדין, ברגע שהשלטון נלקח מידיו.
המדינה זה אני…
בתודעת השמאל, שלטון העם הוא מושג ריק מתוכן. דמוקרטיה עבורו, היא שלטון ה”אדם הנאור”. “מבחן האדם הנאור” – כך הגדיר נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) את סט הערכים שאמור להוביל את מדינת ישראל. “אמת המבחן המדריכה אותנו היא תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל” (ברק בד”נ 20/82 – ויקיפדיה)…
ומי הוא אותו אדם נאור וציבור נאור? כנראה שלא מדובר בציבור שזכה ברוב הקולות בבחירות האחרונות…
מדובר אם כן בגישה שאינה מחויבת להכרעה הדמוקרטית אלא באופן חיצוני וצורני בלבד. מבחינה מהותית, השמאל אינו רואה את שלטון הרוב היהודי כלגטימי, הוא חש שהמדינה נגזלה ממנו, הוא רואה בשלטון הימין, מסיכה צורנית בלבד להמשך שלטון השמאל, באמצעות מוקדי הכח הבלתי נבחרים שפיתח וטיפח מאז קום המדינה. באופן המהותי, שלטון הימין אינו לגטימי משום שאינו שלטון ,נאור” ומכאן קצרה הדרך להכשרת כל האמצעים בכדי למנוע מן הרוב היהודי לממש את מדיניותו.
דומה הדבר לשיטת האדמה החרוכה, המאפיינת צבא בנסיגה. לארץ אותה נטש, אין כל ערך אם אינה בשליטתו ומוטב לשרפה מאשר להפקירה בידי המנצחים.
סיפור אישי
לפני כחצי שנה, הופעתי יחד עם אברום בורג בפני צוערי מב”ל (המכללה לביטחון לאומי). שעות ארוכות התעמתנו מול סלתא ושמנה של מערכת הביטחון.
בשלב השאלות ההדדיות, שאלתי את אברום, “מה תעשה אם אבחר ברוב גדול לתפקיד ראש הממשלה ואקים את בית המקדש…”
“אני אקים מחתרת ואתנקש בך” – ענה בורג בלי לחשוב פעמיים.
לבסוף שאלה אחת הצוערות הנדהמות – “נוכח מחלוקת עמוקה שכזו, כיצד נמנע מלחמת אחים?”
“אם תפרוץ מלחמה שכזו” – עניתי – “אברום תמיד ינצח…”
היה רגע של בלבול ואז הסברתי –
“…כי במשפט שלמה, האם האמיתית, תמיד תהיה זו שתחוס על הילד…
ואני האם האמיתית…!”
מפניהם של ראשי מערכת הביטחון, ההמומים שנכחו במקום, ניכר היה שהם מסכימים לאותה קביעה.
אבל האמת היא שמפאת קוצר הזמן, לא דייקתי. אמנם כיום הימין אינו מצוייד בתודעה המאפשרת מרי אזרחי, אולם אני מאמין שהרוב היהודי בישראל יכול לנצח בעתיד גם במאבק שכזה, ואולם נדרשת לשם כך תודעת אדנות (לחשוב כמו שמאלני) הנובעת אכן מההבנה שאנחנו ה’אם’ האמיתית.
‘הכל בראש’ – התודעה מנצחת
השמאל
השמאל הישראלי אינו מתייחס אל מדינת ישראל כאל משהו שיש לו ערך עצמאי משלו – בלי קשר לזהות מנהיגיו. כאל ערך שקודם לו עצמו. עבור השמאל, ‘המדינה זה אני’. היא הוקמה על ידו ועל ידו בלבד, ואם אינה מובלת על ידו ומשרתת את ערכיו, היא מאבדת את תכלית קיומה.
מכאן קצרה הדרך לסיכון קיומה של המדינה במלחמת אזרחים, כשהוא מאבד את מוקד הכח היחיד שאינו נמצא ברשותו מכח ירושה… כלומר את הרוב בכנסת.
וכשמדובר בממשלת ‘ימין על מלא’ ששריה מתכוונים להחזיר באמצעותה לציבור הרחב, גם את הכח שניטל ממנו מחוץ לכנסת, כח שהועבר לאורך שנים למוקדים שאינם נבחרים – במשפט (לוין) במשטרה (בן גביר) ועוד – אזי מובן שהשמאל יתעורר וישתמש בנשק יום הדין הרגיל שלו – לשרוף ת’מועדון…
לתחושת האדנות השמאלנית שמובילה בקלות למרי, יש להוסיף גם את היסוד האידאולוגי העמוק. ‘מהפכה מתמדת’ היא אחת מיסודות השמאל והאידאולוגיה המרקסיסטית. ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה’ – וכשהחדש יתיישן – נחריבו שוב…
השמאל האתאיסטי, נדרש להחריב שוב ושוב את מבני החברה והזהויות ה”מומצאות” על ידה בשם האל כביכול.
מהפכה מתמדת היא לחם חוקו של השמאל.
פעם היה זה הפרולטריון נגד בעלי ההון
היום אלו הנשים נגד הגברים
השחורים נגד הלבנים
ההומואים נגד הסטרייטים
תמיד צריכה להיות איזו בסטיליה לאחוז נגדה בנשק חם.
הימין
בשונה מהשמאל, הרוב היהודי, רואה במדינת ישראל ערך העומד בזכות עצמו, מעל המפלגות ומעל המחלוקות. מוקד ההזדהות שלו נמצא כאן ולא אצל מוקדי ה”נאורות” מעבר לים. הימין מאמין בזהות לאומית (ובזהות בכלל) ובכך שכל חלקי העם הם חלקים בלבד של השלם הלאומי.
עבור הימין, זה החלקי עבור השלם ולא להיפך.
אין לו לימין את תודעת האדנות השמאלנית, משום שמעולם לא פיתח אידאולוגיה רלוונטית (ראה מאמרי – ‘מדוע הימין אינו מסוגל לשלוט’)
לכן הימין דוחה בשתי ידיו את רעיון המרי האזרחי.
אלטלנה
עוד קודם להקמת המדינה, ניכר היה שהשמאל הישראלי מחרחר מלחמת אחים. מהסזון ועד לאלטלנה, הוכיח השמאל הישראלי כי הוא נאמן לרוח הבולשביקית והקזת דמם של אחיו, אינה נחשבת לבעייתית בעיניו. בפרשיית אלטלנה, נראה כי בן גוריון שידע היטב להתפשר כשנדרש, חיפש דווקא את העימות ואת התותחים הקדושים…
מנחם בגין שנצר את נשקו (לא שהיתה לו ברירא אחרת…) וזעק בדמעות כי לא תהיה מלחמת אחים, לימד כבר אז את החברה הישראלית, כי הימין אינו רואה עצמו כבעל בית בארצו, וכי לאלימות הפוליטית משמאל – יש תגמול נאה בדמותה של הגמוניה רבת שנים.
לסיכום הפרק הזה, ניתן לומר בפשטות שכשהשמאל מאבד את כוחו, מרי אזרחי/ מלחמת אזרחים ומרד – הם כלי לגטימי ומתבקש.
ההבדל שבין מרי אזרחי, מרד ומלחמת אזרחים.
טישטוש המושגים שיוצר האיום הכללי והרחב באי ציות לחוק, מאפשר לנצל את חוסר הידע בכדי להלך אימים על הציבור.
מרי אזרחי הוא ההיפך (!) ממרד, ושניהם גם יחד אינם מלחמת אזרחים. כשבני גנץ, מאיים גם במרי אזרחי וגם במלחמת אזרחים הוא מאייים בפעולות שסותרות זו את זו.
מרי אזרחי
מרי אזרחי הוא אי ציות בלתי אלים שנעשה באופן מודע ותוך נכונות מלאה לשאת בעונש.
האזרחים הנוקטים במרי אזרחי, אינם מבקשים להרוס את המשטר אלא להפוך החלטות מסויימות שלו – גם אם התקבלו באופן חוקי – להחלטות שמחוץ למרחב הלגטימי.
כשיחיד, ובוודאי כשציבור רחב, שוברים את מחסום הציות להוראות ולחוקים מסויימים, וכשהם עושה זאת באופן בלתי אלים ומתוך נכונות מלאה לשאת בכל חומר הדין, אזי האמירה שמאחורי הצעד הזה היא אמירה של כיבוד החוק! אך שלילת המוסריות שלו.
המרי האזרחי הוא האמצעי הדמוקרטי האחרון, אבל גם הנעלה ביותר, העומד לרשותו של האזרח, כנגד עריצות הרוב.
כשמפגיני ההסתדרות או נציגי הנכים, מבעירים צמיגים וחוסמים כבישים, זהו לא מרי אזרחי זהו סוג של משחק ידוע מראש. ההפגנות הללו פועלות במסגרת כללי משחק מסויימים, שהמדינה יכולה לשאת, ומובן שהמשתתפים בריטואל הזה אינם מתכוונים לשאת בעונש בגין מעשיהם.
ככל הנראה, ההתארגנות היחידה של מרי אזרחי בלתי אלים שהתרחשה בישראל, היתה פעולתה של תנועת ‘זו ארצנו’ – שפעלה באופן מדוייק על פי ההגדרה של מרי אזרחי.
התנועה קראה לציבור הרחב לצאת ולהפר חוקים מסויימים באופן גלוי ובלתי אלים, תוך נכונות מלאה לשאת בעונש, ובאופן שלא הותיר למדינה אפשרות שלא להתעמת ולעצור את המשתתפים.
עבורי, כאדם המאמין בערכה העצמאי ואף המקודש של מדינת ישראל, לא היתה כאן כל סתירה בין אמונתי לבין דרך הפעולה שבה בחרתי. משום שמרי אזרחי אינו קריאה לאנרכיה ואינו מסכן את מבנה המשטר- אלא בדיוק להיפך. מרי אזרחי כנה ואמיתי, מסכן את שלטונם של העושים שימוש לרעה במבנה המשטר, נגד רצון העם ולכן הוא מחזק את הדמוקרטיה. מרי אזרחי כנה ואמיתי מציב קווים אדומים מוסריים לעריצות הרוב שמקעקע את מהות הדמוקרטיה באמצעות החוק. במקרה של ‘זו ארצנו’, מדובר היה ברוב דחוק ביותר (מיעוט למעשה) שעלה לשלטון בזכות הבטחה ברורה שלא לנהל משא ומתן עם ארגון הטרור א.ש.פ, אך משזכה בבחירות והקים ממשלה התברר כי כוונתו היתה הפוכה, כי עוד מן האופוזיציה ניהל משא ומתן בניגוד לחוק עם ארגון הטרור, וכי בכוונתו למסור למחבלים את לב הארץ ולייצר מציאות בלתי הפיכה – כל זאת תוך רמיסת דעת הרוב ההמום מן המהלך. כל התחינות וההפגנות הרגילות שקדמו ל’זו ארצנו’ נענו בהתעלמות ובזלזול מוחלט (תוך שיתוף פעולה מלא של התקשורת ומערכת המשפט שהפכו לפתע מ’כלבי השמירה של הדמוקרטיה’ לכלבי התקיפה של עריצות המיעוט שתפס את השלטון באופן חוקי אך לחלוטין בלתי מוסרי).
“הם ‘פרופלורים’ שלא מעניינים אותי” הסביר ראש הממשלה יצחק רבין בימים שקדמו להקמת ‘זו ארצנו’.
מדובר היה במקרה המובהק ביותר שבו נכון היה לעשות שימוש בכלי הדמוקרטי הנעלה של מרי אזרחי בלתי אלים.
10 שנים לאחר הסכמי אוסלו וזו ארצנו, הבין ראש הממשלה אריאל שרון, היכן מוקד הכח האמיתי בישראל, ובכדי להשתחרר מן האישומים שאיימו להכניסו לכלא, החליט להפוך עצמו לאתרוג באמצעות החרבת חבל התיישבות שלם בגוש קטיף.
בגלל שראשי הימין לא מסוגלים היו לנקוט במרי אזרחי בלתי אלים, בגלל שרבני הציונות הדתית, נמנעו מלהורות לתלמידיהם שלא לציית לפקודה הבלתי מוסרית – צלח הגירוש וכתוצאה מכך, התדרדרה הדמוקרטיה הישראלית לתהומות שלא נודעו קודם לכן.
החרבת שכונות ויישובים פורחים הפכה לריטואל קבוע, זכויות האדם של המתיישבים הפכו לאבק – עינויים שלהם הפכו לכלי לגטימי, הארץ כולה הפכה למטווח טילים, ותל אביב לבת ערובה של עזה.
מנגד – החרבה וגירוש של כפר ערבי ולו הקטן ביותר, הפכו מזמן לבלתי לגטימיים בעליל. איש אינו מעלה כלל על דעתו התייחסות דומה לכפרים אלו.
“במקרה של גירוש ערבים, מלחמת אזרחים לא תפחיד אותי” אמר לא אחר מאשר הפרשן המשפטי של קול ישראל – משה נגבי.
“נישכב לפני גלגלי המשאיות” אמר עמוס עוז.
השמאל הישראלי ידע למתוח קו אדום של אי ציות ולכן הפקודה לעולם לא תינתן.
תחום הלגטימיות שבו מסוגלת המדינה להפעיל את כוחה, הוא התחום שבו אזרחיה יצייתו. השמאל ידע באמצעות אי הציות לצייר את גבולו השמאלי של התחום הזה. הימין לעומתו השאיר את הגבול הימני פרוץ לחלוטין ובכך פגע אנושות, הן במוסריותה של מדינת ישראל כלפי זהותה,יעודה ואזרחיה היהודים – והן בביטחונה.
מרד
מרד שונה כאמור לחלוטין ממרי אזרחי. מרד הוא פעולה שבאה להפיל שלטון ולהחליפו בכח הזרוע. המורד לא פועל כנגד החלטות מסויימות של השלטון, המורד פועל באופן אלים כנגד השלטון עצמו. בדר”כ, מביא מרד מוצלח, לא רק להפלת השלטון אלא גם לקריסת מבנה המשטר. מרד אינו מתיימר לכבד את החוק כמו מרי אזרחי. מרד הוא פשוט מלחמה אלימה של אזרחים בהנהגה ובמשטר הקיים.
מלחמת אזרחים
מלחמת אזרחים אמנם מתפתחת בדר”כ מתוך מרד כלשהוא, ואולם כאן כבר לא מדובר באזרחים נגד השלטון אלא באזרחים (בדר”כ מתנגדי המשטר) נגד אזרחים אחרים (התומכים בו).
האם אנו עומדים כיום בפני אחת מן התופעות הללו?
להערכתי ממש לא.
מה שיפה במרי האזרחי הוא שאי אפשר באמת להוציא המונים לרחובות ולהביאם לנכונות לשאת בעונש, אם אין לכך סיבה אמיתית. אם הממשלה הנבחרת לא הפרה את האמנה הבלתי כתובה בינה לבין האזרחים, אם פעולותיה מתרחשות בתוך מתחם סבירות מינימלי, בלתי סביר שאזרחים יוותרו על שגרת יומם ויסכנו את חירותם ופרנסתם באי ציות בלתי אלים שבסופו ענישה מחמירה.
על אחת כמה וכמה כשמדובר במרד או חלילא וחס במלחמת אזרחים.
ואולם…
במדינת ישראל, להפרת חוק משמאל, הפרה שמשרתת את האג’נדה של התקשורת הממוסדת ושל בתי המשפט, אין תג מחיר של ממש מצד מערכות אכיפת החוק.
המשטרה תהפוך לאנמית, הפרקליטות תמשוך רגליים, במקרים הבודדים שיגיעו אל בתי המשפט ינתנו עונשים מגוחכים – ומעל לכל, התקשורת תהלל ותהפוך כל התקהלות להפגת ה-400 אלף…
ובמילים אחרות, מרי אזרחי, מרד של ממש או מלחמת אזרחים, לא יהיו – אבל תהיה כאן סוג של אנרכיה מאורגנת כלומר ‘קייטנת בלפור’ ככל הנראה תשוב ובגדול.
כיצד ינהג השמאל בישראל וכיצד ניתן להתמודד?
ואל יקל הדבר בעיניכם.
מדובר למעשה בהתארגנות של מוקדי הכח שאינם נבחרים – משפט, תקשורת, אקדמיה, פקידות בכירה ועוד – ליצירת התססה על גבול האנרכיה, בכדי למנוע מהממשלה הנבחרת לממש את המדיניות שלשמה נבחרה.
וחשוב לציין – במידה וכן יתפתח מרי אזרחי רחב היקף, במידה וההמונים ימלאו את בתי המעצר והכלא (כפי שעשתה ‘זו ארצנו’) אזי לאחר זמן מסויים נכון יהיה שהממשלה תשנה את מדיניותה או שתחזיר את המנדט ותלך שוב לבחירות.
אבל במציאות הישראלית, שבה השמאל לא באמת משתמש בכלי של מרי אזרחי אלא מנצל את מוקדי הכח הבלתי נבחרים שלו,
כלומר במציאות שבה פעילות האופוזיציה אינה תיקון מהותי לעריצות הרוב ולריקון הדמוקרטיה ממשמעותה באמצעות ניצול שרירותי של השררה,
במציאות שבה ההיפך הוא הנכון, והמיעוט מתעק למנוע מן הרוב לממש את ריבונותו,
חייבת תהיה הממשלה הלאומית הנבחרת להתארגן במהירות ולגבות ממפרי החוק את כל חומרת הדין.
לכן טוב מאוד שחלוקת הסמכויות המטושטשת שבין המשטרה לשר הממונה הובהרה היטב עוד קודם להקמת הממשלה.
תפקידה של הממשלה יהיה למנוע את האנרכיה הממוסדת והמאורגנת שינסה השמאל לזרוע (כפי שעשה בבלפור) והיא חייבת להתארגן לקראת כך במהירות.
החשוב מכל יהיה להבהיר כי גרירת רגליים מצד גורמי האכיפה תביא להחלפת העומדים בראשי המערכות.
המפכ”ל והפרקליטות עובדים אצל העם וממשלתו הנבחרת כחוק – לא בתקשורת ולא אצל בשום צד אחר שבו מרוחה החמאה.
לסיכום:
הסכנה שמולה ניצבת הממשלה הלאומית הנבחרת, אינה של מרי, או מרד או מלחמת אזרחים.
הסכנה היא של אנרכיה הנתמכת מצד כל גורמי הכח שאינם נבחרים.
כדי להקדים תרופה למכה, צריכה הממשלה לשדר אפס סובלנות כלפי כל מי שמעודד את האנרכיה הזו.
אם ראש אוניברסיטת תל אביב (שאינה גוף פרטי) מודיע כי יחרים ספקים שפועלים על פי חוק שאינו מוצא חן בעיניו, אסור לממשלה הנבחרת לעבור על כך לסדר היום! עליה לגבות ממנו כאן ועכשיו את מלוא המחיר שהיא יכולה במסגרת המותר לה על פי חוק.
מי שקורא לאי ציות – ובמיוחד כשמדובר בראשי ציבור – צריך לזכות בכתב אישום בגין המרדה, בדיוק כפי שזכיתי (וזו אכן היתה זכות) אני לקבל, יחד עם חברי שמואל סקט והרב בני אלון ז”ל. הם יישפטו לעונשי מאסר בדיוק כפי שזכינו אנו לקבל.
הנחישות שתפגין עכשיו הממשלה בהתנהלותה מול כל הגורמים המתסיסים לאנרכיה, היא זו שתבלום את יכולת השמאל לבצע מרי שאינו מרי, לעשות מעשה זמרי ולזכות בשכר כפנחס בדמות שיבוש פעולות הממשלה למימוש המנדט שקיבלה מן הבוחר.
16 תגובות
חובת קריאה לכל אזרחי המדינה !!!
תודה מריוס
הזכרת את רבני הציונות הדתית וטוב שכך.
עיקר הבעיה היא בבתי המדרש.
רובם ככולם מנסים להתחקות אחר ה”ממלכתיות” האיומה שלמדו אצל קוק.
מעטים לומדים מתורתו הקדושה של הרב הירשנזון.
הרב קוק.
מי שאינו מכבד אינו ראוי לכבוד
מודה שלא שמעתי על הרב הירשנזון עד עכשיו אבל מקריאה של הערך עליו בויקיפדיה עולה שגישתו דווקא היתה פרוגרסיבית וותרנית למדי על היבטים שונים בהלכה, לא ברור איך אתה מוצא אצלו את הפיתרון.
תיקון: התכוונת לבני אלון ז”ל.
הרב בני אלון ז”ל.
מוטי אלון חי ולא היה חלק מזו ארצנו
ברור
מה דעתך על הפגנות כנגד הסמול?
הכרחי.
אי אפשר לממש מדיניות ימין וכל רפורמות הימין בלי הפגנות ימין אלאנרק מכל זה שאנחנו בשלטון?
הכתבה הזו דנה בנושא “לשיטתם” ובמגרש הזה תמיד נפסיד בדיאלקטיקה.
ל”נ שצריך לרדת לשורש הבעיה והיא: הטכניקות של שטיפת מוח הציבור ששוכללו ברוסיה הבולשביסטית ועדיין בשימוש – דמורליזציה, ספקות, זריעת פחד ופניקה, פרסים סוציאלים וכלכליים למי שהולך בטלם, דמוניזציה וחרם על מי שלא. הכל בעטיפה של “ליברליזם” ו”דמוקרטיה”… אבל היום, מתחוללת מהפכה (מושתקת תחת צעקות ה”לוזרים”) ו”עמך” כבר לא קונה לוקשן. הגיעה זמן הבגרות. שיצעקו הצועקים עד שלא ישאר להם קול בגרון… נקח מהם את כלי מלחמתם, ושלום על ישראל.
מעמיק ומקיף , כרגיל. תודה רבה , משה פייגלין.
בהסכמי אוסלו היתה ממשלת מיעוט לשמאל, והיתה אופוזיציה עצומה וחזקה בתוך מפלגת העבודה עצמה ביחס להפקרת הגולן ועוד. ואז כשממשלת המיעוט מנתה 59 מנדטם בלבד כולל הרשימות הערביות של אותם הימים, הם לא הססו לשנות את חוק יסוד הממשלה כדי לאפשר לשניים מתוך שלושת האלמונים מהרשימה של רפול ז’ל להצטרף לממשלה ההיא בינואר 1995 כדי שתהיינה להם 61 אצבעות להעברת אוסלו ב’ באוקטובר 1995. הם לא התבלבלו ועשו זאת וב-61 אצבעות לא הכי הכי – העבירו דבר … וזה מזכיר לי משום מה את הסכם השלום (?) (האם יש שלום עם מאמיני האסלם שהאם יש להם ‘שלום’ עם הכופרים או שמא זו ת’הדיה – הפסקת לוחמה עד לעת שיהיו חזקים כדי להשיג את מטרותיהם – במקרה הטוב?) אז 59 אצבעות העבירו הסכם בעייתי ביותר ושינוי מצב טוטלי … ועכשיו 64 מנדטים הם לא מכבדים…. אני תוהה לגבי הרבה דברים שקרו מאז מהפך 77. הרי גולדה מאיר ז’ל התנגדה לנסיגה מסיני. ומשה דיין פתאום הופיע בממשלת בגין כשר החוץ. ובגין שהבטיח שיתגורר באחד מישובי בית’ר בסיני מעולם לא הגיע לבית ההוא שהראו בתקשורת שהוא כאילו שמור לו… והמסירה של טירן וסנפיר לסעודים שעה שבהסכם השלום עם סיני שייכים למצריים רק כך ישראל הסכימה לעזוב את סיני … גם האמריקאים כבר לא כל כך שם… חזרה לאברום בורג – באופן מעניין עם פניו הלכאורה תמימות והאב יו’ר המפדל – הצליח להתברג ולהכנס לליבות האנשים …. ואז נבחר להיות יו’ר הכנסת בדרך מעניינת כשברק התנגד לכך (האם הליכוד תמך בו?) ואז נבחר להיות יו’ר הסוכנות … ואז כל הדרך עד לבקשתו למחוק את המונח “יהודי” מתעודת הזהות שלו במשרד הפנים. וההודעה שלו שהוא לא ציוני. ומסתובב בעולם ומדבר רעה על ישראל וקורא להחרים מוצרים שמקורם ביהודה ושומרון ועוד ועוד. אני יכולה להבין את דב חנין שהוריו היו קומוניסטים שהגיעו שנים קודם לקום המדינה וכנראה זו היתה המשימה ארוכת הטווח … שהוא מקיים אותה. איש מקסים ולבבי וחכם מאוד. אני לא משערת שהוא היה עונה לך כפי שענה לך אברום בורג באותו כנס שתארת אותו ברשימה הזו שלך.
אתה כל כך צודק, משה ביחס לניצחון הצד השני כי הימין והקבוצות הלאומיות יהודיות הן האם האמיתית.
משהו רע מאוד קורה במחוזותינו. ואין מי שיציל….
אני תוהה כבר שנים רבות באשר לאמנון לין ובנימין נתניהו שהיו אלה שהצטרפו להעבודה בזמנו כדי להעביר את חוק בחירה ישירה לראשות הממשלה כששמיר ז’ל היה ראש הליכוד וראש הממשלה והיתה החלטה להתנגד לחוק הזה. זה אותו אמנון לין שהיה יו’ר וועדה מסויימת בסיפור חוק השיוויון ההוא שעבר בחשכת ליל ברוב של 32 נגד 21 (אפילו לא מחצית מחברי הכנסת הצביעו והעבירו חוק יסוד וזה במדינה דמוקרטית…) אמש ראיתי מסמך בדף של עופר שריר ברשת ובו הדיבור בוועדה ההיא בין מיכאל איתן לאמנון לין שהיה יו’ר הוועדה… לא ידעתי על כך עד אמש. חשוב מאוד להשתמש במסמך ההוא ולהביא את הדברים לידיעת הציבור. חשוב מאוד !
כהרגלך רהוט מדויק וחד. נראה שהשינוי בפתח, השאלה כמה זמן יקח לו ואיזה מחיר יגבה עד שיגיע באמת
יפה, אבל אני חושב שאין צורך שהזהות תהיה יהודית. כל העולם סבל מקומוניזם, ויש אנשים שאוהבים חופש וחירות בלי קשר להיותם יהודים. כשהשלוחות הרכות של הקומוניזם עם הטרללת והחלשת העם, דו הפרצופיות, האתאיזם, היחס לחיים ולחוסר מוסריות ושאר חוליים, כשההשפעות הנוראיות האלה מגיעות לאנשים ומבלבלות אותם, כולם סובלים מזה. אני חושב שהרבה אנשים יוכלו להבין אם הדגש הוא לא על יהדות. יש הרבה שרואים את תקופת הנאורות בהסטוריה כמשחררת אותם מתחושת האשם של החטא ואפשרות להקים לעצמם חיים משמעותיים על בסיס מוסרי. אבל זה גרם להתנגדות המדע לכללי מוסר ואמונה. השמאל כמו אנשי מרץ משוכנעים שהם מחזיקים בעקרונות מוסריים נעלים, אבל הגאווה הזאת שיכול להיות שהם טעו, שיכול להיות שאנשי הימין הם לא בבונים פרימיטיביים אלא אנשים חכמים גם כן, זה בלתי מתקבל על הדעת מבחינתם – הסטיגמה הזאת יוצרת את ההצדקה לקחת שלטון בכוח. אבל יש חוק וזאת הפרה של החוק. אבל כלי המדיה השמאלנים מציגים את פעולת הממשלה כהרס הדמוקרטיה, והאדם הפשוט מאמין לזה… כי הנרטיב האלתרנטיבי מסובך לו. אז בואו נפשט את זה. שיהיה קל להבנה.
אני מקווה גם שלא ינסו להתסיס אותם ולעשות פה BLM. צריך לראות את הנולד, אחרת לא יידעו להגיב נכון.