לא רוצה מנהיג עם חזון
ז׳ בכסלו ה׳תשפ״ג (דצמבר 1, 2022)
פעם הועסקתי בארגון שקידם פוליטיקאי לרשות הממשלה. ויום אחד נשלחה אלי טיוטת נאומו הראשון בכנסת –כולו השתלחות בראש הממשלה נתניהו. כתבתי לכותבי הנאום, שאל לא לאותו שאפתן לעשות את מה שכל שאר 119 הפוליטיקאים האחרים עושים. שיניח להם להשתלח בנתניהו עבורו- ושהוא יבדל את עצמו על ידי כך – שיביא תקוה. לא היה עלי לכתוב את הנאום עצמו, רק ייעצתי מהצד. בערב, עניין אותי לדעת אם עשו משהו עם עצתי. הנאום שלו שודר בחדשות. "אני" אמר אותו פוליטיקאי "לא מתכוון להשתלח בנתניהו. אני" הרעים "אביא תקוה!" המשכתי להאזין לכל הנאום, בתקוה לשמוע – מה תהיה טיבה של אותה תקוה. יוק. הוא לא טרח לומר מילים שימלאו את הלב בתקוה. הוא פשוט הבטיח , שהוא מגלם בעצם היותו – את כל התקוות.
בכך הוכיח אותו אוויל, שהוא בור מוחלט בהגות של המחנה הפוליטי שהוא מתיימר להימנות עליו – מחנה השמאל. ההגות השמאלנית הפילוסופית עמוסה לעיפה בתכנים של תקוה. לא סתם תקוה, תקווה אולטימטיבית: אנושות החיה יחדיו בשלווה הרמונית, ובשלום נצחי, שתתממש עוד במשך החיים שלכם, אם רק תביאו את המהפכה האלימה הנדרשת לכך.
אני בורה מוחלטת בהגות יהודית, בורות שרק אני אשמה בה. לעומת זאת, אני מצויה היטב בתיאולוגיה המרקסיסטית לסוגיה וזרמיה. כולם, החל ממרקס ואנגלס, דרך לנין, גראמשי, מרקוזה, וואלטר בנימין, הורקהיימר וכל שאר חברי אסכולת פרנקפורט – לכולם הייתה תקוה – מעוגנת בתוך תיאולוגיה פילוסופית שלמה, שתורגמה לאידיאולוגיה (להלן -אסטרטגיה) שרודדה לכל תוכנית פעולה – דוקטרינה – שהופצה ע"י סיסמאות קליטות וברורות לכל. הסיסמאות הללו יצרו תנועות המונים שאיפשרו את יישום הדוקטרינות על ידי אותם שואפי שלום נצחי – שהפכו בשם האידיאל הנשגב מדי לדכאנים הגדולים בהיסטוריה – לנין, סטאלין, מאו, פול פוט, צ'אבס, קים איל סונג , אובמה, והשושלת רחוקה עוד מסיומה.
אלא, שלאבי כל התועבות הללו, מרקס, לא היתה תכנית סדורה ליום שלאחר המהפכה. הם ידעו שכדי להגיע לחזון האוטופי, המשיחי, מלא התקוה, צריך קודם להרוס הכול. באחת מהעבודות שכתבתי באונ' על הרברט מרקוזה הנאו-מרקסיסט ציינתי – שהרעיון שלו מוביל לאחת משתי דרכים – אנרכיה מוחלטת או טוליטריזם מוחלט , ואין אפשרות שלישית. המנחה של העבודה העיר עליה בזעם לא כבוש:
"כיצד את, פרח אינטלקטולי פישרית שכמוך, מעזה לנסות לדמיין את האוטופיה של מרקוזה הגדול – שאפילו הוא עצמו לא העז לדמיין"…
ואני שואלת את מרקוזה – דרך אותו מרצה – כיצד העזת לקרוא להמונים להחריב את הכל בשם הבטחה שאפילו אתה לא יודע את טיבה?
מה שמאפיין "חזון" אידיאלוגי פאנטי הוא ההבטחות הטובות מדי. בעולם שמרקוזה עצמו לא מסוגל לדמיין- הכול טוב, כליל שלמות, נטול דילמות, הרמוניה מוחלטת שאין לה שום קשר לעולם האנושי שבו לכל דבר טוב יש מחיר. וזאת בניגוד למציאות הקיימת שהיא הרע שבכל העולמות האפשריים ואין בה ולו דבר אחד ראוי לשמרו.
עם כל הכבוד למשה פייגלין, ידידי, בר פלוגתא מוערך – החזון שלו מזכיר לי את שתי הרעות החולות. מחד– את אותו חלול שהציע "תקוה" ותו לא – כי צריך "חזון". כי "באין חזון יפרע עם" . טוב ויפה – אבל מה החזון? הכנות שבה פייגלין מודה, שהוא עצמו אינו מסוגל לדמיין את החזון שלו, אם רק נבחר בו, לא שונה מהתקוה הריקה מתוכן של אותו פוליטיקאי
אלא, שפייגלין, בניגוד לו, הוא ההפך מחלול. מכאן אני מסיקה, שיש לו חזון, אידיאולוגיה סדורה, שיכולה להיתרגם בקלות לדוקטרינה ולשווק את עצמה בססמאות. רק שאינו מוכן לספר לנו מהו אותו חזון. "מדינה צרה שרק לא תפריע" זה אינו חזון, ולמעשה, זה הטיעון השמרני, המשמים, חסר המעוף ונטול הזהות. אין ספק שמפתה לחשוב, שנחוץ מנהיג עם חזון. אין לי ספק שלפייגלין יש חזון . אלא בשיחותיו עמי הוא חס עלי מלפרוס אותו בפני, כנראה משום שהוא סבור שאיני מפותחת מספיק לתפוס את נשגבותו של החזון.
"הנהגה שהמצפן הערכי שלה אינו יחסי ועכשווי בלבד, אלא מבוסס על סך תולדות עם ישראל מראשיתו, והחלטותיה מכוונות קדימה אל נצח ישראל, ולא לטווח הפוליטי הקצר בלבד…. על יסוד הכרה זו, "זהות" חותרת להנהגת מדינת ישראל מתוך אמונה בא-להי ישראל המנהיג את העולם לטובה, ורואה בכך את יתרונה, כוחה, וחיבורה למציאות כפי שהיא באמת".
אני רואה בכל אידיאולוגיה מנוסחת -פשע כנגד האנושות. לכל אידיאולוגיה יש חזון הוא בהכרח אוטופי. חזון מורכב תמיד ממשפטים מופשטים שבהם, באורך פלא, מתקיימים סך כל הערכים הנעלים ואלו לעולם לא מתנגשים אלו באלו. החלק השני של החזון – הוא הפרקטיקה. הדוקטרינה – עקרונות המימוש שעליהם מתנפצות תמיד, ובהכרח, כל הכוונות הטובות על קרקע המציאות. במציאות האנושות קיימות תמיד דילמות, ערכים טובים מתנגשים אלו באלו. זה לכשעצמו רע מספיק מבלי שבעלי חזונות אידיאולוגיים יעוותו אותה עוד יותר בניסיון להכריע דילמות בלתי נמנעות על ידי דוקטרינה דוגמטית, מוכתבת מלמעלה, מהמנהיג:
"החלטות המכוונות לא רק ליחסי ולעכשווי אלא קדימה, לנצח ישראל":
כן. אבל מתי נכונה ההחלטה המכוונת "קדימה לנצח ישראל" "ומתי המצב יחשב דוחק מספיק להתפשר על הנצח ולהכריע עכשיו? ".
ברגע שמהפכה קומוניסטית צולחת, היא מתנפצת לקרקע המציאות שמשמעה – דילמות ולא עולם שבו הכול טוב. כך נולד הרעיון – ש"ההנהגה" הדגולה מסוגלת לשקלל בכל רגע נתון את הטוב המירבי עבור הכלל. גם אם זה אומר הוצאות להורג המוניות. בכל מקום שבו אידיאולוגיה סדורה – חזון – שולטת, המציאות, המורכבת ממילא, הופכת מסובכת עד כדי כך – שנחוץ להאמין שלפחות מי שמנהיג אותה יודע מה הוא עושה. אחרת אין מוצא מהייאוש לנוכח הקטסטרופות שנוצרו על הדרך למימוש החזון. כי אחרת אין לסבל כל פשר.
הנה כי כן, ככל שהחזון מתרסק יותר על סלעי המציאות האיומה , כך האמונה במנהיג הופכת יותר עוצמתית, ותר מאגית. האפשרות האחרת היא להודות שהקיום הפך מטורף ועלוב.
וגם אם כולנו נקבל ש"בא-להי ישראל המנהיג את העולם לטובה" אין לנו גישה לתוכנית הא-לוהית וכל מה שנותר לנו הוא לקוות, שלמנהיג יש קשר ישיר עם בורא עולם. כי עליו יהיה לפרש ולהכריע כיצד ממשים את התוכנית בכל רגע נתון: האם להילחם עד מוות כנגד פינוי ישובים, כי כך רצה האל, או שרצונו שנשאר מאוחדים ולא נמיט על עצמנו מלחמת אחים? לא לנו הפתרונים וכך – כמו בורא התוכנית עצמה – לא נותר אלא להאמין לפרשן, לנביא האחד, למנהיג. והוא אינו יכול לטעות משום שבין אם נמות על קידוש האדמה או נוותר על אדמה קדושה – הכול חלק מהתוכנית הגדולה – ואם נאמין בזאת, יתגלה שהמנהיג צדק – לא משנה באיזה בחירה יבחר עבורנו.
לכן, המילה "חזון" מעוררת בי חיל, ו"מנהיג עם חזון" – רעדה.
"חירות, זהות , משמעות"- שלושה מושגים נשגבים בהם בחר פייגלין לאפיין את חזונו הם ההפך המוחלט מ"הנהגה עם חזון" : "חירות" היא אישית – היא נחלתו של הפרט. "זהות" היא היחס שבין האישי לקולקטיב, "משמעות" היא התחושה שנוצרת, שנחווית, כאשר לבה של הזהות האישית פועם באותו קצב עם הזהות הקולקטיבית וכל פרט חש – שכולם יחד חותרים לאותה מטרה – אך לא המוכתבת מבחוץ או מלמעלה – אלא שכל אחד פועל לקראת מטרה אחידה מתוך מניע פנימי משלו. מתוך חירותו שלו.
ואני מאמינה מספיק בעם היהודי לסמוך על כך – שאם רק ירחיקו מעלינו את הרעשים המיותרים – של כל החזונות מימין ומשמאל, אם לא נשלט על ידי מנהיגים – שכל אחד מהם בהכרח כופה את חזונו שלו על חירותנו, מספיק לנו מנהיג שהוא אחד מאיתנו, רק יותר מוצלח מרובנו. מנהיג שיוביל אותנו מתוך אותו מנוע פנימי שלו, שפועם בקצב שלנו, רק קצת יותר מהר , לקראת אותן מטרות – שאין כל צורך לנסחן משום שהם ברורות לנו מתוך הרחשים הפנימיים שלנו – כל עוד לא מבלבלים אותנו עם רעיונות נשגבים כל כך עד שיתממשו לכלל קטסטרופה, ללא הרצון הלא בוגר להיות מובלים על ידי "מנהיג עם חזון" (תמיד – משלו, לא משלנו). אני מאמינה שכל אחד מאיתנו הוא אור קטן -וכולנו אור איתן. למנורה שלנו נחוץ רק שמש קטן, שבכוחו להצית את האור הקטן שבכל אחד מאיתנו ולא כזה שיסנוור את כולנו באורו האחד.
אני סבורה שמשה היה ראוי יותר להנהגה בשל שכלו הרציונלי שתמיד הערצתי. את המשמעות, הרוחניות, החירות ואת הזהות שלנו – לא צריך להנחיל מלמעלה. כל אחד מאיתנו נושא עמו. יש חזון, הוא פרטי וקולקטיבי מהיותנו עם, עם הסטוריה, מורשת תרבות וזכרון פרטי וקולקטיבי. אנחנו תהלוכת הלפידים. כולנו יודעים לאן ללכת. השביל קיים מאז ומקדם . מנהיג טוב הוא זה שיודע שתפקידו מסתיים בפיזור הערפל מהדרך, ביצירת הזדמנויות לביטוי החירות והזהות שלנו. לסלק מעל הדרך את העשבים השוטים הזרים שנבטו על השביל – ושלעולם לא יטעה לחשוב – שתפקידו הוא לסלול את הדרך, או להתיימר לדעת מהי, או לחטוא באמונה שבכוחו לפרש עבור הכלל את התוכנית שסללה אותו. זה צעד אחד יותר מדי. והצעד הבא יוביל לקצה הצוק. מנהיג עם חזון הוא החלילן מהמלין. והדרך תמיד מובילה לקצה צוק. נתניהו, בעיני, הוא כנר על הגג. נתניהו הוא זה שמעניק לתושבי העיירה את הניגון ,שמרטיט את המיתר הפנימי של כל אחד בקצב אחיד, בתוך מציאות של רעשים מחרישי רחשים פנימיים. ונכון, העם מפולג קיצונית, אבל מעולם לא היתה קבוצה כה מאוחדת -כמו אלו שמטים את אזנם לנגינת הכנר על הגג. אלו חשים, שהם מקדמים כך את החזון שלהם, המשורג בהרמוניה לחזונותיהם של כל אחד מהאחרים. ואולי זה הביביזם. שוחרי המנהיג שהשכיל שלא לכפות את חזונו שלו על תומכיו, שכשלונו הגדול הוא, שגם על יריביו לא כפה אותו…
