לא רוצה מנהיג עם חזון
ז׳ בכסלו ה׳תשפ״ג (דצמבר 1, 2022)
פעם הועסקתי בארגון שקידם פוליטיקאי לרשות הממשלה. ויום אחד נשלחה אלי טיוטת נאומו הראשון בכנסת –כולו השתלחות בראש הממשלה נתניהו. כתבתי לכותבי הנאום, שאל לא לאותו שאפתן לעשות את מה שכל שאר 119 הפוליטיקאים האחרים עושים. שיניח להם להשתלח בנתניהו עבורו- ושהוא יבדל את עצמו על ידי כך – שיביא תקוה. לא היה עלי לכתוב את הנאום עצמו, רק ייעצתי מהצד. בערב, עניין אותי לדעת אם עשו משהו עם עצתי. הנאום שלו שודר בחדשות. “אני” אמר אותו פוליטיקאי “לא מתכוון להשתלח בנתניהו. אני” הרעים “אביא תקוה!” המשכתי להאזין לכל הנאום, בתקוה לשמוע – מה תהיה טיבה של אותה תקוה. יוק. הוא לא טרח לומר מילים שימלאו את הלב בתקוה. הוא פשוט הבטיח , שהוא מגלם בעצם היותו – את כל התקוות.
בכך הוכיח אותו אוויל, שהוא בור מוחלט בהגות של המחנה הפוליטי שהוא מתיימר להימנות עליו – מחנה השמאל. ההגות השמאלנית הפילוסופית עמוסה לעיפה בתכנים של תקוה. לא סתם תקוה, תקווה אולטימטיבית: אנושות החיה יחדיו בשלווה הרמונית, ובשלום נצחי, שתתממש עוד במשך החיים שלכם, אם רק תביאו את המהפכה האלימה הנדרשת לכך.
אני בורה מוחלטת בהגות יהודית, בורות שרק אני אשמה בה. לעומת זאת, אני מצויה היטב בתיאולוגיה המרקסיסטית לסוגיה וזרמיה. כולם, החל ממרקס ואנגלס, דרך לנין, גראמשי, מרקוזה, וואלטר בנימין, הורקהיימר וכל שאר חברי אסכולת פרנקפורט – לכולם הייתה תקוה – מעוגנת בתוך תיאולוגיה פילוסופית שלמה, שתורגמה לאידיאולוגיה (להלן -אסטרטגיה) שרודדה לכל תוכנית פעולה – דוקטרינה – שהופצה ע”י סיסמאות קליטות וברורות לכל. הסיסמאות הללו יצרו תנועות המונים שאיפשרו את יישום הדוקטרינות על ידי אותם שואפי שלום נצחי – שהפכו בשם האידיאל הנשגב מדי לדכאנים הגדולים בהיסטוריה – לנין, סטאלין, מאו, פול פוט, צ’אבס, קים איל סונג , אובמה, והשושלת רחוקה עוד מסיומה.
אלא, שלאבי כל התועבות הללו, מרקס, לא היתה תכנית סדורה ליום שלאחר המהפכה. הם ידעו שכדי להגיע לחזון האוטופי, המשיחי, מלא התקוה, צריך קודם להרוס הכול. באחת מהעבודות שכתבתי באונ’ על הרברט מרקוזה הנאו-מרקסיסט ציינתי – שהרעיון שלו מוביל לאחת משתי דרכים – אנרכיה מוחלטת או טוליטריזם מוחלט , ואין אפשרות שלישית. המנחה של העבודה העיר עליה בזעם לא כבוש:
“כיצד את, פרח אינטלקטולי פישרית שכמוך, מעזה לנסות לדמיין את האוטופיה של מרקוזה הגדול – שאפילו הוא עצמו לא העז לדמיין”…
ואני שואלת את מרקוזה – דרך אותו מרצה – כיצד העזת לקרוא להמונים להחריב את הכל בשם הבטחה שאפילו אתה לא יודע את טיבה?
מה שמאפיין “חזון” אידיאלוגי פאנטי הוא ההבטחות הטובות מדי. בעולם שמרקוזה עצמו לא מסוגל לדמיין- הכול טוב, כליל שלמות, נטול דילמות, הרמוניה מוחלטת שאין לה שום קשר לעולם האנושי שבו לכל דבר טוב יש מחיר. וזאת בניגוד למציאות הקיימת שהיא הרע שבכל העולמות האפשריים ואין בה ולו דבר אחד ראוי לשמרו.
עם כל הכבוד למשה פייגלין, ידידי, בר פלוגתא מוערך – החזון שלו מזכיר לי את שתי הרעות החולות. מחד– את אותו חלול שהציע “תקוה” ותו לא – כי צריך “חזון”. כי “באין חזון יפרע עם” . טוב ויפה – אבל מה החזון? הכנות שבה פייגלין מודה, שהוא עצמו אינו מסוגל לדמיין את החזון שלו, אם רק נבחר בו, לא שונה מהתקוה הריקה מתוכן של אותו פוליטיקאי
אלא, שפייגלין, בניגוד לו, הוא ההפך מחלול. מכאן אני מסיקה, שיש לו חזון, אידיאולוגיה סדורה, שיכולה להיתרגם בקלות לדוקטרינה ולשווק את עצמה בססמאות. רק שאינו מוכן לספר לנו מהו אותו חזון. “מדינה צרה שרק לא תפריע” זה אינו חזון, ולמעשה, זה הטיעון השמרני, המשמים, חסר המעוף ונטול הזהות. אין ספק שמפתה לחשוב, שנחוץ מנהיג עם חזון. אין לי ספק שלפייגלין יש חזון . אלא בשיחותיו עמי הוא חס עלי מלפרוס אותו בפני, כנראה משום שהוא סבור שאיני מפותחת מספיק לתפוס את נשגבותו של החזון.
“הנהגה שהמצפן הערכי שלה אינו יחסי ועכשווי בלבד, אלא מבוסס על סך תולדות עם ישראל מראשיתו, והחלטותיה מכוונות קדימה אל נצח ישראל, ולא לטווח הפוליטי הקצר בלבד…. על יסוד הכרה זו, “זהות” חותרת להנהגת מדינת ישראל מתוך אמונה בא-להי ישראל המנהיג את העולם לטובה, ורואה בכך את יתרונה, כוחה, וחיבורה למציאות כפי שהיא באמת”.
אני רואה בכל אידיאולוגיה מנוסחת -פשע כנגד האנושות. לכל אידיאולוגיה יש חזון הוא בהכרח אוטופי. חזון מורכב תמיד ממשפטים מופשטים שבהם, באורך פלא, מתקיימים סך כל הערכים הנעלים ואלו לעולם לא מתנגשים אלו באלו. החלק השני של החזון – הוא הפרקטיקה. הדוקטרינה – עקרונות המימוש שעליהם מתנפצות תמיד, ובהכרח, כל הכוונות הטובות על קרקע המציאות. במציאות האנושות קיימות תמיד דילמות, ערכים טובים מתנגשים אלו באלו. זה לכשעצמו רע מספיק מבלי שבעלי חזונות אידיאולוגיים יעוותו אותה עוד יותר בניסיון להכריע דילמות בלתי נמנעות על ידי דוקטרינה דוגמטית, מוכתבת מלמעלה, מהמנהיג:
“החלטות המכוונות לא רק ליחסי ולעכשווי אלא קדימה, לנצח ישראל”:
כן. אבל מתי נכונה ההחלטה המכוונת “קדימה לנצח ישראל” “ומתי המצב יחשב דוחק מספיק להתפשר על הנצח ולהכריע עכשיו? “.
ברגע שמהפכה קומוניסטית צולחת, היא מתנפצת לקרקע המציאות שמשמעה – דילמות ולא עולם שבו הכול טוב. כך נולד הרעיון – ש”ההנהגה” הדגולה מסוגלת לשקלל בכל רגע נתון את הטוב המירבי עבור הכלל. גם אם זה אומר הוצאות להורג המוניות. בכל מקום שבו אידיאולוגיה סדורה – חזון – שולטת, המציאות, המורכבת ממילא, הופכת מסובכת עד כדי כך – שנחוץ להאמין שלפחות מי שמנהיג אותה יודע מה הוא עושה. אחרת אין מוצא מהייאוש לנוכח הקטסטרופות שנוצרו על הדרך למימוש החזון. כי אחרת אין לסבל כל פשר.
הנה כי כן, ככל שהחזון מתרסק יותר על סלעי המציאות האיומה , כך האמונה במנהיג הופכת יותר עוצמתית, ותר מאגית. האפשרות האחרת היא להודות שהקיום הפך מטורף ועלוב.
וגם אם כולנו נקבל ש”בא-להי ישראל המנהיג את העולם לטובה” אין לנו גישה לתוכנית הא-לוהית וכל מה שנותר לנו הוא לקוות, שלמנהיג יש קשר ישיר עם בורא עולם. כי עליו יהיה לפרש ולהכריע כיצד ממשים את התוכנית בכל רגע נתון: האם להילחם עד מוות כנגד פינוי ישובים, כי כך רצה האל, או שרצונו שנשאר מאוחדים ולא נמיט על עצמנו מלחמת אחים? לא לנו הפתרונים וכך – כמו בורא התוכנית עצמה – לא נותר אלא להאמין לפרשן, לנביא האחד, למנהיג. והוא אינו יכול לטעות משום שבין אם נמות על קידוש האדמה או נוותר על אדמה קדושה – הכול חלק מהתוכנית הגדולה – ואם נאמין בזאת, יתגלה שהמנהיג צדק – לא משנה באיזה בחירה יבחר עבורנו.
לכן, המילה “חזון” מעוררת בי חיל, ו”מנהיג עם חזון” – רעדה.
“חירות, זהות , משמעות“- שלושה מושגים נשגבים בהם בחר פייגלין לאפיין את חזונו הם ההפך המוחלט מ”הנהגה עם חזון” : “חירות” היא אישית – היא נחלתו של הפרט. “זהות” היא היחס שבין האישי לקולקטיב, “משמעות” היא התחושה שנוצרת, שנחווית, כאשר לבה של הזהות האישית פועם באותו קצב עם הזהות הקולקטיבית וכל פרט חש – שכולם יחד חותרים לאותה מטרה – אך לא המוכתבת מבחוץ או מלמעלה – אלא שכל אחד פועל לקראת מטרה אחידה מתוך מניע פנימי משלו. מתוך חירותו שלו.
ואני מאמינה מספיק בעם היהודי לסמוך על כך – שאם רק ירחיקו מעלינו את הרעשים המיותרים – של כל החזונות מימין ומשמאל, אם לא נשלט על ידי מנהיגים – שכל אחד מהם בהכרח כופה את חזונו שלו על חירותנו, מספיק לנו מנהיג שהוא אחד מאיתנו, רק יותר מוצלח מרובנו. מנהיג שיוביל אותנו מתוך אותו מנוע פנימי שלו, שפועם בקצב שלנו, רק קצת יותר מהר , לקראת אותן מטרות – שאין כל צורך לנסחן משום שהם ברורות לנו מתוך הרחשים הפנימיים שלנו – כל עוד לא מבלבלים אותנו עם רעיונות נשגבים כל כך עד שיתממשו לכלל קטסטרופה, ללא הרצון הלא בוגר להיות מובלים על ידי “מנהיג עם חזון” (תמיד – משלו, לא משלנו). אני מאמינה שכל אחד מאיתנו הוא אור קטן -וכולנו אור איתן. למנורה שלנו נחוץ רק שמש קטן, שבכוחו להצית את האור הקטן שבכל אחד מאיתנו ולא כזה שיסנוור את כולנו באורו האחד.
אני סבורה שמשה היה ראוי יותר להנהגה בשל שכלו הרציונלי שתמיד הערצתי. את המשמעות, הרוחניות, החירות ואת הזהות שלנו – לא צריך להנחיל מלמעלה. כל אחד מאיתנו נושא עמו. יש חזון, הוא פרטי וקולקטיבי מהיותנו עם, עם הסטוריה, מורשת תרבות וזכרון פרטי וקולקטיבי. אנחנו תהלוכת הלפידים. כולנו יודעים לאן ללכת. השביל קיים מאז ומקדם . מנהיג טוב הוא זה שיודע שתפקידו מסתיים בפיזור הערפל מהדרך, ביצירת הזדמנויות לביטוי החירות והזהות שלנו. לסלק מעל הדרך את העשבים השוטים הזרים שנבטו על השביל – ושלעולם לא יטעה לחשוב – שתפקידו הוא לסלול את הדרך, או להתיימר לדעת מהי, או לחטוא באמונה שבכוחו לפרש עבור הכלל את התוכנית שסללה אותו. זה צעד אחד יותר מדי. והצעד הבא יוביל לקצה הצוק. מנהיג עם חזון הוא החלילן מהמלין. והדרך תמיד מובילה לקצה צוק. נתניהו, בעיני, הוא כנר על הגג. נתניהו הוא זה שמעניק לתושבי העיירה את הניגון ,שמרטיט את המיתר הפנימי של כל אחד בקצב אחיד, בתוך מציאות של רעשים מחרישי רחשים פנימיים. ונכון, העם מפולג קיצונית, אבל מעולם לא היתה קבוצה כה מאוחדת -כמו אלו שמטים את אזנם לנגינת הכנר על הגג. אלו חשים, שהם מקדמים כך את החזון שלהם, המשורג בהרמוניה לחזונותיהם של כל אחד מהאחרים. ואולי זה הביביזם. שוחרי המנהיג שהשכיל שלא לכפות את חזונו שלו על תומכיו, שכשלונו הגדול הוא, שגם על יריביו לא כפה אותו…
24 תגובות
בעצם, כולנו פועלים לאור חזון. כפי שתיארת את מרקס וממשיכיו, שפעלו לאור חזון שהם בעצמם לא הגדירו את יעדו, כך גם משה, וגם את, פועלים לאור חזון שלא מוגדר עד הסוף… גם את, למעשה, מוקירה את ביבי על הדרך שבה הוא מקדם את ישראל, דרך שמביאה לידי ביטוי את הזהות המשותפת של כולנו, ולדעתך זו הדרך כרגע, אפילו אם היא לא מוצלחת בכל תחום. אין מה לעשות, כנראה תמיד ולכולנו יש מרחק בין החזון לבין המציאות, ואין לנו על מי להשען אלא על גוף (או אדם, מנהיג), שידע לנווט את החזון בתוך המציאות. את חושבת שביבי עושה את זה טוב, פייגלין חושב שהוא יעשה את זה יותר טוב. אבל בכל מקרה מוסכם שאי אפשר ללכת לאור חזון בלי לבנות הנהגה שתנווט כפי ראות עיניה.
כנראה שהפיתרון הוא לחזור למה שבודאות עובד, מערכת השלטון הישראלית המקורית. הגוף השלטוני האחרון שהתפרק היה הסנהדרין, בית הדין הגדול, המורכב מכלל הרבנים. אני בטוח, ומאמין שיש עוד לא מעט כאלה, שברגע שנצליח ליצור את המוסד השלטוני הזה, על ידי אחדות הרבנים ונתינת כח ציבורי להם, נתחיל לממש את החזון של עם ישראל באופן מודע, כאשר יהיה מי שיגדיר לנו מה כן ומה לא.
האמת שבפתרון הזה היא שאמנם הכי טוב היה אם היה לנו נביא, אז היינו בדיוק יודעים מה לעשות ומה החזון. אבל, תגידו, אין לנו נביא, אז נעשה את הכי טוב שלנו בלעדיו? והתשובה היא, לא. אלא אבינו שבשמים דאג לנו למוסדות שלטון גם לזמנים שבהם אין נביא, ואפילו אין בית מקדש (אז אין כהנים, שגם זה מוסד עצמאי) ואפילו לא יודעים את שושלת בית דוד (שגם זה מוסד שלטוני נפרד, הפרדת הרשויות בישראל היא למהדרין מן המהדרין…), והרשות הזו היא הסנהדרין. לכל בן לאם עבריה זה מאוד פשוט להאמין שבדיוק כמו שה’ נתן סמכות לנביא לומר את דברו, כך הוא נתן את הסמכות הזו לכלל חכמי ישראל. אמנם אנחנו לא מרגישים את זה, כנראה יש לנו כל מיני מחשבות וסטיגמות על רבנים, אבל ברגע שנתקדם לזה ונראה את זה פועל, זה בודאי יראה כפיתרון טוב ואמיתי ביותר.
אמרי לי נא,
גם העברת רוב ילדי העולים על דתם, הסתרה מפניהם את עצם קיומם של יהודים שומרי מצוות בארץ, גזיזה בכוח של פיאותיהם בקיבוצים, חטיפת ילדהם של חלק מהם לצורך תאוות בצע, כפייה שלהם ללמוד במערכות החינוך הממלכתיות (לפחות בקרב המעברות של עולי תימן) תוך איום על שלילת מזון ופרנסה, מחיקת בית שלם שמדבר על אלוהי ישראל בהמנון המדינה שסוף סוף קמה ליהודים,
כל אלו הם גם דברים שאת מחשיבה כתוצאה מבורכת של מערכת החינוך המאפיניקית המהוללת?
רמז: אפילו צאצאיהם עצמם של מקימי המדינה התנתקו לגמרי מדרך אבותיהם וכיום הם נושאי דגל הפוסט ציונות ומצביעים לרשימה המשותפת.
I think it is very simple. The “vision” of the Jewish People is and always has been to establish a society that minimizes political oppression as far as is practicable (some oppression will always be necessary), and provides for an environment that is maximally conducive for the individual to maximize his or her freedom. As part of this vision, the Jewish People needs to be a cohesive, sustainable, nation, and so it needs many of the same things that any other nation has always and will always need: an identity, and — given the Jewish People’s belief that every other man-made system is deeply flawed, also some safeguards against having this identity corrupted by external forces. Hence our belief that we are “special” and “chosen.” Separately, but relatedly, the Jewish People is not starting with this vision today. Today is a continuation of a dream that has started nearly four thousand years ago (and maybe 5783 years ago with Adam), and so history, and things that we have learned and agreed to in the past, cannot be ignored in favor of some “theory” someone may come up with today. You see, to me, the Jewish People (and Moshe Feiglin, who in my view represents this vision today in the clearest sense), have a very clear aspiration. We just should not feel obliged to present it as a brand new theory to compete with other brand new theories made up this morning.
חז”ל שואלים כיצד זה עם ישראל תרמו בשמחה לבניית המקדש, וגם תרמו בשמחה לעגל הזהב “נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למקדש ונותנים”. התשובה היא שיש בעם גם את יסוד החזון המרומם שדיברת עליו וגם את היסוד האספסופי והשאלה היא אם יש מי שיודע לתבוע מהם את היסוד הנכון שנמצא בקרבם. במילים אחרות – אין סתירה בין מנהיג עם חזון לכך שהחזון מצוי בעם. צריך את שניהם. הבעיה שלנו כיום היא לא שהחזון היהודי לא נמצא בעם, אלא שאין לנו מנהיג שמעז לחלום אותו, ולנסוך בעם את האומץ לחלום אותו בקול רם.
( למשל – התחלתי לומר שישראל היא לא יהודית ודמוקרטית, אלא יהודית שהמשטר שלה דמוקרטי. פתאום כל הליכוד החל לדבר כך.)
בס”ד
שלום גלי,
לדעתי בדבריך יש ערבוב בין שלושה דברים שונים:
א. האם משה ראוי להיות מביא בשורת החזון לעם היהודי.
ב. האם אדם כלשהו יכול להביא בשורה עם חזון לעם היהודי.
ג. האם העם היהודי צריך חזון מנוסח.
בנוגע לשאלה האם משה ספציפית ראוי לכך, אני בהחלט מסכים עם דבריך, עם כל הערכה הגדולה שיש לי למשה, לפי דעתי הוא מקדם את עם ישראל בהפצת רעיונות חיוביים וטובים ובמסגרת הזו צריך לבחון אותו, ולא במסגרת של “הבאת חזון לעם היהודי” יומרני, שזה ימים יגידו וחובת ההוכחה עליו.
אולם בנוגע לעצם האמירה העקרונית כנגד מנהיג עם חזון, כדבריך: “לכן, המילה “חזון” מעוררת בי חיל, ו”מנהיג עם חזון” – רעדה.” ,
אם אני מבין את דבריך נכון, אין הכוונה שאת לא מעוניינת שמדינת ישראל תתקדם לאור איזה כיון כלשהו (חזון), שלך כרגע אין ניסוח ברור למה הוא, אלא שלא צריך בכלל לנסח אותו = כי זה משהו פשוט בטבע הישראלי.
מסתבר שכיום את די מסכימה עם הכיוון הכללי שרובנו מזדהים איתו וזה חיזוק מעמדה של ישראל כנגד האומות מסביב, השלטת הריבונות היהודית, משילות, כלכלה וכד’.
לכן, מספיק לך באדם מהשורה שהוא קצת יותר מוצלח מאיתנו שיקדם אותנו עוד חצי צעד קדימה בנושאים אלו (חשובים ככל שיהיו), במה שכבר קיים, ו.. זהו..
בדרך כזו לא הייתה קמה המדינה, ובדרך כזאת אין סיכוי למדינה לשרוד. כאשר כל האויבים שלנו מסביב מקיפים אותנו ורוצים להשמיד להרוג ולאבד את כולנו, אנחנו צריכים הרבה מעבר למנהיג שמתעסק בכאן ובעכשיו. וכפי שאמרת ברוח דבריך למשה בשיחה בפורום קפה שפירא – שאת רוצה רק לכבות את האור כשאת יוצאת. רק להשאיר מדבקה על הדלת “היינו בסדר בסך הכול”.
הפוגרסיבים מושכים את העולם לכיוונים מאוד רעים, ואם לא נבוא עם שיעור קומה יותר גבוה מאשר משילות – הם ינצחו ובגדול.
איראן רוצים להשמיד אותנו, חמאס, חיזבאללה, וכל השאר. למי הם מחכים? למנהיג שמכבה להם שרפות? אם לא יהיה לנו אמונה בצדקת הדרך (ושוב, צריך לדעת איזה דרך ולאן ללכת) אין לנו סיכוי מולם. אם אנחנו לא יודעים להגדיר מי האויב – איך ננצח אותו?
אבל מעל כולם, לענ”ד (וזוהי דעתם של רבים מגדולי ישראל), האויב הכי גדול של עם ישראל הוא החילוניות שמתחוללת בתוכנו כבר כמאתים שנה. הניתוק בין עם ישראל לתורת ישראל, הניתוק בין עם ישראל לה’. ולכן אין סיכוי שמנהיג חילוני פרגמטי יוביל את עם ישראל לתיקון העוול ההיסטורי הזה.
כי אם אנחנו חזקים באמונתנו בה’ ודבקים במצוותיו – אף אויב זר לא יכול לבוא עלינו לכלותינו.
“אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד…”.
לכן, וודאי שצריך חזון (שכבר קיים), ולכן בוודאי שצריך שיהיה אנשים שינסחו אותו לעברית בת זמננו (‘ישראלית’), ולכן בוודאי שיהיה גם זמן שיהיה אדם ספציפי שיוביל אותו:
הרי לפי היהדות, בוודאי שיהיה בנקודת זמן בהיסטוריה אדם צדיק שגם יהיה נביא (כך שהוא ידע את רצון האל בוודאות) והוא יבוא ויגאל את העולם, אומנם לא מעט סבלנו מדמויות שניסו לנכס לעצמם את תפקידו, אבל אין זה אומר שהוא לא יבוא ויתגלה. (ויש הטוענים שלפי ‘שעון הגר”א’ זה לא עוד הרבה שנים).
התפיסה היהודית כפי שמבואר בפסוקים רבים בתנ”ך בהחלט רואה באדם ספציפי את השליחות והתפקיד של הנגשת הרצון העליון לבני האדם כמנהיג רוחני ופוליטי שיקדם את העם היהודי לקראת החזון שמנוסח בתורה.
את בוודאי יכולה לטעון, והרי המשיח – “כשיגיע נדבר”, אבל שורש טענתך היא שאת “לא רוצה מנהיג עם חזון!” – משמע עצם התפיסה שיכול להיות אדם שמנסח דרך חיים שהיא האמת המוחלטת – היא מסוכנת לדעתך. להבנתי זה כפירה במהות המושג משיח. ומכיוון שלעת עתה את מגדירה את עצמך כחילוניה שאינה מאמינה (וכך גם גדי טאוב) ואם דברים אלו כלל לא מטרידים אותך, בהחלט אני חושב שהשיח הוא שיח חרשים, אני סבור שהפער בין אדם מאמין לאדם לא מאמין גובר במובנים רבים מאוד על הפער בין תפיסות מדיניות (ימין/שמאל) והשקפתיות (שמרנות/ליברליזם) כך שגם אם הקרבה האידיאולוגית בינך לבין בית המדרש של הציונות הדתית הולכות ומתקרבות, ואת משמשת להם כחייל עזר במלחמות שהם לא יודעים לנהל בעצמם (התנסחות בוטה כנגד הפוגרס והשמאל למשל, ויישר כוח על כך) הרי שלבסוף, הנושא המהותי, הליבה של היהדות – זה גאולת העולם וגילוי שם השם בעולם, במהות בדבר כל כך מהותי בהווייתנו היהודית המחלוקות בין המאמינים איננה תהום פעורה, אלא מחלוקות טקטיות, השקפתיות ואידיאולוגיות, אבל לא משהו שנוגע בשאלה המרכזית. האם יש אלוקים? האם יש יראה ואהבה כלפי אלוקים (קשר ביננו לבינו)? האם אלוקים רוצה משהו מאיתנו? האם הוא בחר בנו מכל העמים (או שרק במקרה אנחנו עם מאוד מוצלח)? האם אנחנו מעוניינים בחידוש הברית איתו (בית מקדש, נבואה, סנהדרין וכו’)? כך שהוויכוחים בין אנשים מאמינים לשאינם: בין סמוטריץ ה”ימני” לגפני ה”שמאלני”, בין פייגלין ה”קפיטליסט” לדרעי ה”סוציאליסט”, בין רוטמן “לוחם מערכת המשפט” לבין אביחי מנדלביט “פרקליט המדינה”. ואולי אף לחילק טרופר ואלעזר שטרן, אינני יודע כי איני בקיא בתפיסתם האמונית – הם וויכוחים שוליים בהסתכלות הרחבה.לבין אפילו אנשי ליכוד חילוניים כניר ברקת ובנימין נתניהו (ולא מסורתי כדודי אמסלם ומירי רגב, שזה סיפור אחר) – הם הבדלים מהותיים, וברור שאין להזכיר את אנשי השמאל החילוני שחלומם בוודאי אחר.
[ובהערת שוליים: נראה שהברית של המחנה הלאומי נחשף במערומיו. רק כאשר יש גורם מלכד בדמות אויב זר (לפיד, איווט, מנסור, בנט, הורביץ, מיכאלי) הברית עומדת, אבל בשורש יש פערים עמוקים מידי שלא מצליחים להתגשר והם: מהו הצביון הראוי לעם ישראל? בהחלט נראה שרוב המצביעים של המחנה הלאומי נמצאים בצד האמוני ולא בצד הליברלי בליכוד, ולו רק נביט במאזן חובשי הכיפה ומקיימי המסורת (המסורתיים) במחנה הלאומי, ולכן הסיכוי “שלנו” לנצח גדול יותר בקרב בתוך המחנה הלאומי, אבל לצערי כרגע עוד לא בכול הצביון של אזרחי מדינת ישראל, ולכן צריך עדיין לשמר את הברית הזאת.]
בוודאי שתפקידו של המשיח איננו לבד, הוא מסתמך כמו דוד אביו, בחכמי התורה בנביאים ובאנשי הכהונה. לדוד היה את הגיבורים שהיו איתו. תפקיד המנהיג איננו להוריד את הרעיון לבד ובו מתנקז הכול. הוא מבטא את הרוח כתפקידו להיות מלך על העם – לנהל אותם לקראת הדבר הזה, אבל לא שהכול הכול רק במעשיו.הוא נותן את הרוח.
“ ושלעולם לא יטעה לחשוב – שתפקידו הוא לסלול את הדרך, או להתיימר לדעת מהי, או לחטוא באמונה שבכוחו לפרש עבור הכלל את התוכנית שסללה אותו.” כפי שכתבת, אני לא חושב שמשה מתיימר להיות המשיח, אבל בעצם זה שיש קבוצות בעם ישראל שהולכות ומבררות את הניסיון הראשוני לעבור למצב תודעתי חדש בתחיית ישראל, למצב שאנחנו עוברים מזקיפת הקומה הראשונית – כינוס העצמות היבשות, לשלב הבא בגאולה – בא מתחיל לנשוב “רוח” בתוך העצמות הללו, צריך רבנים, אנשי רוח, פוליטיקאים אנשי מעשה וכו’ (בהקבלה לאותם התפקידים שציינתי חכמי התורה הנביאים והכהנים) שמנסים לברר איך להכין את התשתית הראשונה לקראת החזון העליון והסופי של עם ישראל ולנסות לקדם את זה בתוך המציאות הריאלית של המאה 21, איך לתרגם את החזון שמנוסח בתנ”ך לעברית בת זמננו, ל’ישראלית’, בכך אנחנו מקרבים את בואו של המשיח, בכך אנחנו מקדמים את החזון.
בכך אני מבין את התפקיד של משה ודמויות אחרות (כמו אגודת ‘קדושת ציון’ ואחרים) שמנסים להניח את התשתית הראשונית הזאת (ובהקבלה למייבשי הביצות, שכל אדם פשוט שנלחם מול המלרייה ולא הצליח לראות איך את האיקליפטוס המסכן הזה שהוא נוטע בכך הוא מקדם את תהליך שיבת ציון. כשמסתכלים במבט לאחור של 100 שנות תחייה, רואים איך האקליפטוס הזה בהחלט קידם!, כך בוודאי עוד 100 שנה כשנביט לאחור נראה דווקא איך אותם גופים שניסו לקחת את רעיונות גאולת העולם שנוסחו על ידי אלוהים בתנ”ך ולתרגם אותם למציאות בת זמננו, נוכל לראות את ‘תרבית החיידקים’ שגדלה לכדי תופעה שניכרת גם בעין אנושית – איך שהיא תפחה וגדלה, ובזה אני בהחלט מזדהה עם דבריך ש’כולנו אור איתן’, ותפקידו של השמש הוא להאיר את כל הנרות, וזה בוודאי חלק מתפקידיו של המשיח ולא שהוא מנכס הכול לעצמו, כמבואר במקומות רבים.
אכן, כל קבוצה שזהו חזונה (בין אם בגלוי ובין אם בנסתר) – מקדמת את זה ברוחה ובדרכה היא, אולם למעשה כולם חותרים לאותו הכיוון.
הרוח הזה לא משודר על ידי מנהיג הליכוד – החילוני, מכיוון שהוא לא מאמין בו.
בעל כורחו הוא גם מקדם את העולם לשם, אבל לא לשם הוא מכוון את הספינה ברמת התודעה הפשוטה שלו.
“כולנו יודעים לאן ללכת.” היסטורית הוכיחה שהטענה הזו לא נכונה, המלך הוא הלב של העם היהודי ותפקידו למשוך אותו לדרך ה’, ואם חלילה המלך מרשיע הוא מושך את הלב של עם ישראל לעבודה זרה וריחוק מהתורה. מעשיו של העם מושפעים מההנהגה שלו, ההנהגה הפוליטית וההנהגה הרוחנית (“אנשי הרוח” שהעם מקשיב להם).
כאשר מדינת ישראל לא הולכת לפי חוקי התורה זה בהכרח משפיע גם על עם ישראל, וכאשר ההנהגה של עם ישראל הולכת בדרך התורה עם ישראל הולך ומתברר הולך ומתחזק. ורואים את זה לאורך כל התנ”ך (מספר שופטים והילך).
בנוגע לנושא השלישי: כתבת: “אני רואה בכל אידיאולוגיה מנוסחת -פשע כנגד האנושות.” בכך שללת את כל המהות של הצבת חזון ואפילו ללא קשר לאדם ספציפי.
תורת ישראל מנסחת חזון.
כל יהודי מאמין אומר אותו שלוש פעמים ביום בתפילת עלינו לשבח:
וְעַל -כֵּן נְקַוֶּה-לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ , לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. וְנֶאֱמַר: וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
אותו הרעיון נסוב סביב כמעט כל תפילת ראש השנה ובדגש על ברכת מלכויות.
החזון היהודי הוא המלכת ה’ בעולם.
לעשות לה’ דירה בתחתונים.
לחבר שמיים וארץ.
הדבר הזה מתבצע באמצעותנו, עם ישראל, שייעודו הוא להיות נושאים את דבר ה’ בעולם ומקימיים ממלכה שמתנהלת על פי משפטי התורה.
הדבר הזה הוא חזון פשוט לכל ילד יהודי, בין אם בקהילות כאלה ואחרות מתנסחים בצורה שונה, ואפילו הדרך שמביאה לשם שונה במהות (בין סאטמר לציונות הדתית למשל) בסופו של דבר החזון הוא אותו חזון.
נבואה,
סנהדרין,
בית מקדש,
חזרת מלכות בית דוד,
הכרתת זרעו של עמלק (בעומק),
להעמיד את משפטי התורה,
“וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.”
לפי הבנתי הדלה, זה החזון של משה ושל כל גוף שפועל ברוח דברי התורה, להתקדם למצב הזה של החזון שכבר נכתב ונוסח על ידי האל ועבדיו הנביאים – בכלים המעשיים של דורנו.
שבת שלום ומבורך,
נריאל שלם, כוכב השחר
וואו. עשית פה משהו שכבר לא רואים בדיונים שהיו אמורים להחשב אינטלקטואלים. קראת כל מה שאמרתי, וסיכמת אותם בצמוד למה שאכן אמרתי. הבנת לגמרי נכון. (למעט ההערה הגורפת שכל חזון באשר הוא -פשע כנגד האנושות. אני רק נגד תורות סדורות בזירה הפוליטית) בחלק השני הגדרת את החזון באופן בהיר ונהיר. אני לא חולקת עמך את אותו חזון. שלא באשמתי וגם שלא באשמתך. אבל בניגוד אליך אני לא רואה בכך שבר מוחלט. בפסיפס הישראלי (ופה ממש למדתי מפייגלין את הדימוי הזה וקיבלתי אותו) אני לא רואה בעיה בכך שיש קבוצות שונות שלכל אחת יש חזון אחר (יהודי, לא חזונות כשל הלאומיות הערבית). זירת רעיונות דמוקרטית כמו הכנסת – יפה מאד לשימון כל גלגלי השיניים כך שישולבו יחד. בעיני, דווקא “מנהיג עם חזון” , למשל כזה שחזונו הוא שכולנו צריכים לשמור מצוות – כלומר – האחדה בין הדת למדינה (ותאמין לי, לא פוחדת מהססמה הנבובה “מדינת הלכה”) או כל חזון אחר – הוא בהכרח : א. מפלג בין אלו שמסכימים עם עקרי החזון ואלו שמתנגדים לו . ב. בכרח חייב להיות רודני וכופה. ג. צריך לתת את הדעת על כך – שיבחר מנהיג עם חזון – שאינו דווקא זה שאתה תומך בו אלא כזה שחזונו הוא מדינת כל אזרחיה. . אובמה היה מנהיג עם חזון – חזונו הבטיח מיומו הראשון להביא שינוי רדיקלי לארה”ב והוא הרס אותה לא כי השינוי היה רע אלא כי כל שינוי רדיקלי הוא רודני, דכאני, ומאמלל. והבעיה היא שכמעט אין הבדל בין “חזון” לבין “רדיקלי”. בעלי חזון “יודעים” בדיוק מה נכון בכל רגע נתון. יש להם תוכנית ארוכת טווח שבה האזרח משמש בתפקיד שהחזון הועיד לו. לא הוא עצמו ואפילו לא הוא מול א-לוהיו. ואם ישנה תוכנית סדורה, ותפקיד וייעוד סדורים, כשלא מדובר בתורה אמונית אלא בתורה פוליטית. שיש לה מנגנוני אכיפה אלימים – החזון מתממש תמיד כדיקטטורה, ומי שלא ממלא את התפקיד שהחזון הועיד לו – בהכרח אויב העם. זאת לעומת אנשים כמוך, שנושאים בתוכם חזון אישי, שנקשר לקולקטיב קהילתי, ובמעגלים הולכים ומתרחבים – לקהילות אמוניות אחרות, ואז לכל עם ישראל. לעומתי – שיש לי חזון אישי של חיי חול חופשיים, עם אנשים כמוך ששומרים במקומי ועבורי על הזהות היהודית של המדינה -כך במעגלים מתרחבים כל הדרך לחרדי האדוק ביותר. כך אנחנו נשאי החזון. לא ההנהגה. וכל עוד לא יכפו עלינו מלמעלה חזון (זה בדיוק מה שכן קרה עד היום – וזה היה מאז ומתמיד חזונו של מרקס – ) אתה, אני, הוא, הם, הן וכו – נצליח לאחד פסיספ של חזונות שונים, מתמזגים לעיתים מתנגשים – לכלל חזון אחד עצום ומפואר – שבו כל אחד מאיתנו תורם לו. ולא= להבדיל – עושה מיקור חוץ לכל החזונים -למנהיג אחד
אני מסכים עם גלי שזה שיש אנשים שמדברים בעניינים אלוהיים ויש אחרים שמדברים בעניינים אנושיים זה לא שבר ואסור שקבוצה אחת תגבר על השניה. רק צריך שכל קבוצה תדע את מקומה, שמי שמדבר על אלוהים ידע שהוא רחוק מלהיות מעשי, ומי שמדבר למעשה ידע שהוא צריך ללכת (וליישם בפועל) לאור החזון שנובע מדבר אלוהים, כלומר להיות פתוח לקבל חזון וללכת לאורו, אבל לא לעסוק בלייצר את החזון אלא בליישם אותו בצורה המתקבלת על דעת הקהל.
אולי העניין הכי חשוב הוא שלעולם כולנו הולכים באותו חזון. זה לא נכון לומר שיש הרבה חזונות שונים בתוך העם, אלא כל אחד, וכל ציבור, הוא רק חלק מהחזון הלאומי. זה עיקרון שהרב קוק מדבר עליו, שעם ישראל בכללו הולך בכיוון הטבעי לו ואין דרך להתחמק מהכיוון הכללי הזה, רק שאין דרך גם לדעת בדיוק (בלי נביא) מהו החזון הלאומי המדויק. זה כמו שאחד רוצה להיות מהנדס והשני רוצה להיות חקלאי, ברור שיש לכל אחד מהם חזון שונה, אבל זה לא החזון המבוקש, אנחנו לא רוצים אף אחד שיוביל אותנו אל החזון שלו. לכן צריך לבנות את מוסדות השלטון בצורה שמאפשרת בירור של החזון, שכוללת גם לימוד הדדי אחד מהשני, ולא רק מאבקי כוח. כן, גם החזון של השמאל הוא צד אחד בחזון הלאומי הכלל ישראלי.
לכן כל פעם שיש סתירה בין חזונות, בכל מקום במלחמת האמונות והדעות, צריך שכל אחד יברר בדיוק את המקום שלו בתוך המבנה הכללי, ולא ינסה לגבור על השני. לדוגמה בדיון שלך עם משה, משה הוא יותר תיאורטי ומדבר על העתיד, ואת יותר מעשית ומדברת על ההווה, וזו הבנה שרק יוצרת שיתוף פעולה, ולא מלחמה. כך גם צריך לעשות בכל המחלוקות בעם, וזו עבודה גדולה וקדושה של לימוד וניתוח והשפעה הדדית.
גלי דחקה את משה היקר לפינה של השאלה הכואבת
האם באמת אפשר לצוטט את הרב יהודה הלוי ביחד עם הפלמחניק בכזאת קלות? האם אין לעם היהודי חוקה מסודרת גם לעניני קידוש/חילול השם ?
רק מתי שהיהודים יבינו שאין כזה דבר להיות עם יהודי אטני או עם יהודי לאומי .
אלא יהודי על פי החוקה היהודית שנמסרה מהר סיני למשה רבינו .
תשאלו את עצמכם האם רק במקרה שרדנו בגלות בזכות הדבקות באותם חוקים ללא שינויים?! האם באמת עכשיו אפשר להסתמך על המוסד החילופי הזה ולצפות למשמעות ממנו ?
נתניהו מרכז שמאל נגד ביטול סעיף הנכד ונגד ביטול המצעד של הגאווה… פרוגרסיבי לגמרי
נהנתי לקרוא. תודה.
חזון, שנוצר אצלי/אצל כל מישהו(י)-בראש, זה סוג של שירה, ציור ואומנות חשובה לנו כנגד הפוליטיקה שמשקפת את בורותנו, אי כולתנו לקבץ “תפיסת-מציאות אחידה”, שהרי מוגבלים אנחנו ל 5 חושים..
אין שיודע (מעבר לאמונה) את זהותנו האמיתית. אבותינו יצרו ואנחנו ירשנו אוטומטית זהויות כל מיני…
ואני האמיתי וסודות-הבריאה ושלוחותיה, נשארים מוסתרים ולכן כל חזון, עם הכוונות הכי טהורות, זה חזון סובייקטיבי, העומד להיתקל בחזון הפוך.
ולכן, ערך “החופש” הוא הכי גבוה בעיני ושם נדמה/נראה לי, אני מתחבר ל משה. פ.
אני מסכימה איתך בלא פחות ממאה אחוז. לכן אני לא מתחברת למשה פ’ -כי “חזון החירות” הם דבר והיפוכו. (זו סתירה לוגית, סתיקה מטאפיסית, סתירה שמעולם הפילוסופיה לא הצליחה לפתור: לא תתכן פילוסופיה חברתית-פוליטית לשחרור האדם. עצם קיומה של הפילוסופיה החברתית (לא משנה איזו) היא בבחינת שלילת חירות. והפילוסופיות שנחשבות להכי אמניציפטוריות – היו הרצחניות והדכאניות ביותר. זה לא מקרה, זה נגזר אנליטית מ”פליסופית חירות”
מה שגלי אומרת, אם לסכם את המאמר במשפט אחד זה כך:
כשם שכלכלית אני רוצה כמה שפחות התערבות מלמעלה, ואני סומכת על השוק ועל היד הנעלמה שתבוא מלמטה –
כך תודעתית אני רוצה שלא תהיה התערבות בחזון אלא שהוא יצמח מלמטה.
יש בזה הרבה מן האמת.
הסיבה שפייגלין לא מצליח להציב חזון באופן מפורט הוא בדיוק הסיבה הזו.
אבל, ויש כאן אבל גדול:
אם לא נציב את המסגרת לחזון, שזה מה שפייגלין עושה – לא יהיה לחזון הפרטי מקום לחול.
הוא פשוט ילך לאיבוד, כי הוא חלקי.
מה שצריך להיות זה מסגרת שבה החזון של כל אחד יוכל לבוא לידי ביטוי – ואז בעצם להגיע כקולקטיב למקום הנכון.
נכון
בהחלט חייבים להציב מסגרת לחזון. זהו כל טווח פועלי שלי. הנה ההצעה : לא להכתיב את החזון עצמו, אבל לחצוב אותו מתוך כל אותם דברים שאין בשום פנים ואופן לכלול אותם בשיח המתמשך על החזון המשותף שלנו – למשל מפלגות לאומניות ערביות, למשל לאומנות ערבית בישראל, למשל קרנות זרות , קומוניזם, ועוד רעות חולות. סור מרע והסר רע, זה אחלה. עשה את הטוב , עבורך אישית. “עשה את הטוב” הכללי – לא
בסוף הדברים צריכים להתחבר ליומיום. קידום של אנרכו-קפיטליזם בשם הפרא האציל הטבוע בכל אחד מאיתנו נשמע כמו חזון בלהות.
קטונתי מלהתצח עם פילוסוף פלוני או אלמוני אבל נראה לי שהציונות ביסודה הציעה חזון לא אוניברסלי עם רף גבוה מאוד לעם היהודי. חזון שהצליח להרים עם שאך שנים בודדות לפני כן היה על סף הכחדות.
להיות עם חופשי בארצנו – זהו אתגר לא פשוט גם ברמה המעשית וגם ברמה הערכית לגדל דור שישמר את הארץ והחופש לדורות הבאים דורש חינוך ערכים ולא מעט יכולת של מנהיגיו לצפות פני באות וסכנות.
נכון. עד לנקודה שבה מנהיג הופך את כולנו לכפופיים למימוש חזון מנוסח, דוגמטי בהכרח. הנה עוד נימוק – כשיש תוכנית סדורה ורחוקת טווח והיא שולטת פוליטית – כל אחד מאיתנו חדל להיות אדם והופך לבורג במערכת, על פי התוכנית ההנדסית של החזון – טוב ככל שהיה, נשגב ככל שיהיה וככל שהחזון נשגב יותר , כך חיי וחייכם פחותים יותר . כך בכל שלטון קומוניסטי , כל מי שמתנגד הוא בבחינת מי שבולם את ביאת האוטופיה כך שעדיף לוותר על חייו מאשר על העתיד הורוד
גלי תירגעי
היהדות עם כל חוקיה היא לא קומוניזם ולא פאשיזם, נראה שלימוד יתר של תאוריות והיסטוריית שמאל אכן מכניס פחד מכל כיוון אך גם זוהי טראומה וניתן להתגבר עליה
משה סה”כ מציע כיוון פוליטי/יהודי (כן, גם אמוני..), המילה המפחידה “חזון” שממנה נבהלת היא סה”כ באה לעורר את הצורך בחשיבה מראש ובהמשך נטייה לכיוון כלשהו, (בניגוד למצב השורר כיום) חשיבה יהודית במקרה שלנו.
שמאל זה כל מי שמקדם זכויות חברתיות על פני חירויות הפרט.
לכן החרדים בשמאל, המפלגות הערביות בשמאל. המפלגות הציוניות בשמאל. שמאל שונה לפי קבוצת הייחוס.
אני ציוני לכן אני בשמאל. בחזון שלי ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
“שמרטיט את המיתר הפנימי של כל אחד בקצב אחיד” חחחחחח
גלי, לו היית פוצחת בשבחו של בן ניתאי (שלהזכירך, שלל את חירותך בקורונה וזה עוד רחוק מסיום אגב) בעניין עוצמה ביטחונית שאולי הביא, או כלכלה חזקה וכיוצא באלו היה עוד אפשרי להתווכח איתך אבל למשמע דברי הבל עמוקים כאלו פשוט אי אפשר..
את חוטאת בדיוק במה שאת מאשימה בו את פייגלין, אלא שלפחות הוא מציע עוד חזון, טוב או לא טוב ניתן להתווכח, את לעומת זאת מציבה את החזון של אי חזון מתוך אמונת הבל בפרסונה שהוא בהחלט חלילן מהמלין מודרני שיוביל אותנו לצוק, אלא שכיון שבמדרון הצוק אין אידאולוגיה אז הצוק גם יהיה בלתי מקושט בעליל ומכוער למדי בשל העדר כל אידאולוגיה (שמצלצלת טוב לעדר המאמינים בו, אלא שאת בניגוד להם ואפילו לפילוסופים שבהם למשל משה ברנט מציירת את ביבי באור כזה טהור שבטוח שהוא שאפילו הוא עצמו לא מדמיין שהוא מנהיג נשגב כ”כ.. )
דווקא יש לביבי אידיאולוגיה. קיבלנו תזכורת צורמת לכך היום: “לא אפגע בקהילת הלהט”ב. מצעד הגאווה ימשיך לצעוד בירושלים”. אכן, פנינו לצוק בהובלת החלילן. יאיר נתניהו צריך להפסיק להעמיד פנים שאבא שלו נלחם בגלובליסטים הלהטבים.
נכון מאוד. נתניהו הוא מנהיג הפרוגרסיבים האמיתי (“חיישן על כל ילד”, הצעה שאף שמאלן ואף אדם לא העז להציע חוץ מקלאוס שוואב ונוח הררי) בתחפושת ריקה מתוכן של “ימני”.
לא נכון לבצע שיפוט באדם שמזה עשורים עושה כ”כ הרבה דברים בכל כך הרבה תחומים, לטוב, לפחות טוב, לפעמים לרע , על בסיס כמה ציטוטים בודדים והנה עוד טיעון נגד חזון מנוסח וברור – הדבר הראשון שהוא מאפשר זה לחלק בני אדם לבני אור (החולקים בדיוק אותו חזון) ובני חושך (כל מי שסטה ולו בקצת – מעקרי החזון) . גם פייגלין, אם יהיה פעם ראש ממשלה , או שיהיה פרגמטי ויבין שהוא ראש ממשלה של כלל החזונות והרצונות (עם עדיפות כמובן למדיניות שלו) או חלילה פאנט שישרת את החזון תחת שהחזון ישרת אותו. והנה שוב צץ טיעון כנגד חזון מנוסח לעילא – אפילו המנהיג הוא העבד של חזון (שלא לדבר על נתיניו)
“לפחות מציע חזון” – זה הדבר שיצאתי כנגדו מלכתחילה (ראה כל מילה במאמר). משה ברנט אינו ביביסט, הוא אפילו אינו ציוני . מציעה לא לחפש את הנשגב בעולם הזה, כאן יש רק בני אדם, ולרוב, הרבה פחות מכך. החזון הוא פנימי ואישי שלך . אם אתה מרגיש שלמשה יש חזון אישי דומה לשלך ,כפי שאני מרגישה לגבי ראש הממשלה מר בנימין נתניהו , אתה רשאי לתמוך בו כמו שאני רשאית לתמוך בנתניהו. אבל אם אתה מחפש מנהיג נשגב עם חזון נצחי – אתה מבטל גם את עצמך וגם את כל שאר האזרחים ומשעבד את עצמך ואת כולנו לתוכנית של מישהו אחר
א. את זו שהשתמשת כלפי ביבי במילים שממש הופכות אותו לנשגב (מספיק לשם כך אפילו המושג החלול שהחלילן הצליח לאחד בו את בוחריו-“ביביסט”
ב.משה ברנט כן ביביסט (הכול יחסי כמובן)
ג. לא מחפש מנהיג נשגב עד למשיח, ירידת הדורות היא עצומה (גם אצל מנהיגים חילוניים), משה לפחות היחיד שכן מעורר בזירה הפוליטית פה שיח של תקווה לכיוון שנשמע יהודי (בניגוד למדינה הלא יהודית שיש פה, מרקסיסטית בייסודה, ריקה מתוכן כיום {לאושרך מן הסתם,והאושר שלך בעניין זה מתאים בול ללפיד אגב})