ישרא-דמו
י״ב בתמוז ה׳תשפ״א (יוני 22, 2021)
מ.פ. "כל הלאומיות היהודית היא לאומיות שמחוברת בברית שבין העם הזה ואלוהיו, אין לנו לאומיות אחרת…"
ד"ר גדי טאוב: "…(הבעיה היא) … ההתנשאות שלכם על הלאומיות החילונית, שהיא הלאומיות הנפוצה והרגילה..
..הלאומיות החילונית היא דבר יותר יציב..
אתה מנסה לשכנע אדם חילוני, שללאומיותו אין משמעות בלי אלוהים, בעוד שלי אין אלוהים…".
שיחת הפודקאסט שניהלתי עם ד"ר גדי טאוב, הייתה עבורי מן המאתגרות והמטלטלות. מייד כשהסתיימה ברור היה לי שאת מאמר 'קריאת הכוון' הקרוב, אקדיש לניתוח השיחה הזו.
ד"ר טאוב הוא אינטלקטואל מרשים מאוד. דיבורו רהוט, מילותיו מדודות ומדויקות, ומחשבתו מעמיקה וחודרת. ספרו האחרון – 'נייחים וניידים' – הוא יצירה אינטלקטואלית אמיתית, המשלבת ידע נרחב מתחומים שונים וקריאתו מחייבת ריכוז מתמיד.
"חזרה בתשובה" אזרחית
טאוב, הוא נציג חשוב של זרם חדש באינטליגנציה הישראלית. זרם ה"חזרה בתשובה" האזרחית – כלומר אנשי תקשורת ואינטלקטואלים שעברו ממחוזות השמאל אל הימין הישראלי החילוני. בתוך הזרם הזה מוכרים במיוחד, השדרן ואיש הטלוויזיה – אברי גלעד, הסופרת והשדרנית – עירית לינור, הסופר והשדרן – שי גולדן, הסופרת (היום חברת כנסת) גלית דיסטל, האינטלקטואלית החריפה והשנונה – מייסדת פורום 'קפה שפירא' – גלי בת חורין, ועוד.
תופעת "החזרה בתשובה" האזרחית הזו, היא תופעה מבורכת מאוד. המאחד את כל חבריה הוא האחיזה בלאומיות היהודית והמלחמה בנחשול הפרוגרסיבי המפורר את כל יסודות הזהות האישית, המשפחתית והלאומית.
האינטלקטואלים הללו, מעיזים לצאת חוצץ נגד תנועת הפרוק הגדולה של כל הזהויות וכל המהויות, תנועה הפושטת ולובשת צורות שונות ומשונות.
הם לא מהססים לערער על כנותה של התנועה הפמיניסטית, הם לא מתנצלים על לאומיותם אלא להיפך – הם גאים בה, הם אמיצים דיים בכדי לספוג את כל הרפש ומסע הדה לגיטימציה המזומן לכל מי שסוטה מקו הפרוגרס, בין אם יודבק להם הכינוי, 'גזענים', 'פשיסטים' – ובין אם יכונו 'הומופובים', 'חשוכים', וכל כיוצא באלה.
מדובר בזרם קטן ואיכותי מאוד המשמש כ'אוונגארד' חשוב ביותר בקרב הבלימה כנגד אופנסיבת פירוק הלאומיות והמשפחה, ולמעשה, פירוק המדינה היהודית, אופנסיבה שמנהל התמנון הפרוגרסיבי נגד החברה הישראלית באמצעות זרועותיו השונות, שהחזקות שבהן הם כמובן בג"ץ והתקשורת.
ואולם ה"חזרה בתשובה" האזרחית הגלויה הזו אל הימין והלאומיות מעוררת בהכרח דיאלקטיקה אמונית פנימית אצל השבים. אצל רוב בני האדם מתעוררות שאלות אמוניות באשר לקיום האל ומשמעותו בחייהם. אצל ה"חוזרים בתשובה" האזרחיים, ה"חוזרים בתשובה" אל הלאומיות הציונית לבדה, מתעוררת בהכרח שאלת מקום האל ומשמעותו גם בחיים הלאומיים.
כי שלא כלאומיות המערבית, שהיא תוצר עידן הנאורות והניתוק מן האל ודתו – הלאומיות היהודית.
הלאומיות האנגלית, הצרפתית, הגרמנית וכו' – היא לאומיות החולקת מוצא אתני משותף, שפה, תרבות וטריטוריה – ומפרידה עצמה במודע מן הדת.
היהודים לעומת זאת, שימרו את זהותם הלאומית, בלי שפה משותפת, בלי טריטוריה משותפת ולעיתים קרובות גם בלי תרבות משותפת.
הדבק ההיסטורי של היהדות
הדבק ששימר את היהודים באופן פלאי וכנגד כל חוקי ההיסטוריה – כעם העומד בזכות עצמו, היה תורתם ומצוותיה. היא ואין בלתה.
אי אפשר להתכחש לעובדה שיהודים שעזבו את תורתם, עזבו לבסוף גם את עמם ומחוץ לגבולות הארץ, נמשך מצב זה ביתר שאת גם כיום.
הלאומיות היהודית אינה עונה להגדרות הרגילות.
בלאומיות היהודית יש מימד אתני – ככל העמים – מוצא משותף לאבות קדומים, אך היא אינה תלויה במימד הזה. ניתן להתגייר ולהצטרף ל'מועדון' של עם ישראל, גם אם אינך בן למשפחת אבינו ישראל.
בלאומיות היהודית יש מימד דתי – ככל העמים – דת משותפת, אך יהודים רבים מתעלמים ממנה.
בלאומיות היהודית יש מימד טריטוריאלי – ככל העמים – אך העם היהודי התקיים ושמר על זהותו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, וכמחצית ממנו עודנו בגלות.
יש בה, בלאומיות היהודית, את כל המרכיבים שבלאומיות שאר האומות, אך סך הכול של המרכיבים הללו יוצר מהות שהיא לא דת, ולא מוצא אתני, ולא טריטוריה. הלאומיות היהודית היא גם וגם וגם – מצד אחד, ושום דבר מכל אלה, מצד שני. הלאומיות היהודית היא פשוט תעלומה – מציאות שלא מן העולם הזה.
מאז שבא עם ישראל בברית הנצח עם אלוהיו במעמד הר סיני, ברית שנתחדשה בכניסתם לארץ במעמד הברכה והקללה בהר עיבל, ברית המתחדשת באופן אישי אצל כל יהודי בבואו בברית המילה בגיל שמונה ימים – ומתחדשת באופן לאומי בכל שנה שנה בליל הסדר (בהקרבת קורבן הפסח).
מאז שבא עם ישראל בברית הזו עם בורא עולם, עברה לאומיותו למימד טרנסצנדנטי, מטה-היסטורי – שלא ניתן באמת להשוותו לשום לאומיות אחרת.
"ההוכחה לקיום האל הוא קיומו העל-טבעי עם ישראל", הסביר הפילוסוף בלייז פסקל((בן המאה ה-17, ממציא מכונת החישוב המכנית הראשונה ומסוללי הדרך למחשב המודרני.)) למלך צרפת: "שרידותו של העם הזה עומדת בסתירה מוחלטת לכל חוקי הקיום הלאומי לאורך כל דברי ימי האנושות". הדברים נאמרו 300 שנה לפני השואה ולפני הגדולה שבנפלאות הלאומיות ההיסטוריות, קרי, שיבת ציון והקמת מדינת ישראל.
ההבנה הזו של פסקל, מציבה בהכרח אתגר בפני אותם "חוזרים בתשובה" אזרחיים. האם שומה עליהם להשתית את תהליך השיבה אל הלאומיות, על אדני האמונה היהודית?
הרצון לדבוק בלאומיות, מחד, ובחילוניות מאידך – מוביל בהכרח אל הפתרון הציוני. הציונות היא למעשה האפליקציה היהודית של הנאורות. כלומר הניסיון להפוך גם את עם ישראל לעם נאור ולנתק את קיומו הלאומי מן הקשר עם אלוהיו.
הפתרון הציוני מתאים אם כן מאוד לד"ר טאוב ולחבריו. הנה ניתן לדבוק בלאומיות היהודית בלי אלוהים.
טאוב אף נאחז כמוצא שלל רב בבגידת מפלגת 'ימינה' בבוחריה, כהוכחה לכך שלאומיות דתית אינה מחזיקה מים:
"…הציונות הדתית מעגנת את הלאומיות שלה בדת ועל כן רופפה את אחיזתה הפוליטית… ולבסוף מכרה את הלאומיות שלנו לאחים המוסלמים…"
קשה שלא להסכים עם ביקורתו של טאוב על הציונות הדתית, שמלבד מצוות יישוב הארץ, נמנעה לאורך כל שנותיה מלנסח את אמונתה לכדי קווי מדיניות אזרחיים ואכן השאירה את הלאומיות הישראלית האמונית, בלי אחיזה של ממש במציאות. פרי הבאושים של מפלגת 'ימינה' הוא אכן תוצר מובהק של ההפקרה הזו.
אך שלא כמצופה מאינטלקטואל ברמתו, טאוב עושה לעצמו את החיים קלים מדי.
אחרי ככלות הכל, אלמלא הציונות הדתית, כמעט שלא הייתה כלל ההתיישבות ביהודה, שומרון והגולן, בלעדיה, ישראל כבר הייתה נסוגה מזמן ממרחבי ארץ התנ"ך ששוחררו במלחמת ששת הימים, כפר סבא ופתח תקווה היו "עוטף קלקיליה", לצה"ל לא היו את הטובים שבלוחמי 'קו הדם', והחברה הישראלית הייתה חסרה את המגזר היחיד שעודנו משמר תודעה של אחריות כוללת לגורלו של עם ישראל.
קשה לראות את מדינת ישראל מתקיימת בלי תרומתה המיוחדת של הציונות הדתית. ברור כי מלאכת הפירוק הפרוגרסיבית, הייתה אז קלה הרבה יותר, משום שאת החרדים קל היה לבודד בשמורות דתיות ובנזיד תקציבים קהילתיים, אך דווקא הסרוגים, בהתעקשותם להשתלב בכל מרחבי חיי הלאום, הם העושים את מתקפת הפרוגרס על הזהות הלאומית לקשה הרבה יותר.
ואולם גם מי שמנסה לחלוק על תרומתה החיונית הזו של הציונות הדתית ללאומיות היהודית הישראלית, אינו יכול לחלוק על העובדה הפשוטה שבלעדי הציונות הדתית, תנועת 'זו ארצנו' וחב"ד, לא היה מלכתחילה לנתניהו שום סיכוי לעלות לשלטון בבחירות 1996 כנגד כל הסיכויים – בחירות בהן התמודד נגד שמעון פרס, בחירות שהרקע להן היה הזעזוע הנורא בעקבות רצח רבין שאירע חצי שנה קודם לכן.
לא הליכודניקים ולא הציבור הלאומי החילוני, יצאו אז לרחובות ויצרו את האנרגיות שעשו את הנס הפוליטי ההוא (פרס הוביל בסקרים בפער של 80%!).
בציבור המסורתי – בליכודניקים – רואה גדי את עתידה של מדינת ישראל (ובמידה רבה אני נוטה להסכים איתו, אם כי מדובר בציבור רחב הרבה יותר ממצביעי הליכוד לבדם). גדי אינו חולק על כך שמדובר בציבור מאמין אך טוען – ובצדק רב – כי אמונת הציבור המזרחי היא טבעית, בלי הסתירה הפנימית בין הלאומיות לדת שיצרה הנאורות במערב ולכן הציונות של עדות המזרח, היא טבעית – כהגדרתו. יש גרעין חשוב של אמת בדברים הללו ואולם לא ברור כיצד מצליח טאוב לשכוח שכל ציוניותם של בני עדות המזרח נשענת על הלאומיות המסורתית – קרי האמונה באלוהי ישראל.
"מי שיגדיר עצמו קודם כל כישראלי ורק אח"כ יהודי – יצביע שמעון פרס"
ארתור פינקלשטיין, יועצו האגדי של נתניהו, הבחין ראשון ביסוד המבדיל בין היהודי לישראלי. מי שמזהה עצמו קודם כל כיהודי, יצביע נתניהו – אמר פינקלשטיין – ומי שמזהה עצמו קודם כישראלי, יצביע שמעון פרס. הקו המבדיל בין הימין לשמאל הוא הקו המבדיל בין הלאומיות המסורתית ללאומיות החילונית.
הסיסמה שהעלתה לבסוף את נתניהו לשלטון הייתה סיסמה שנגעה בדיוק בנקודה הזו – 'ביבי טוב ליהודים' – והוציאה את אחרון ה'יהודים' אל הקלפיות.
כיצד אם כן יכול אינטלקטואל רציני כד"ר טאוב, לנסות ולטעון את הדברים הבאים:
"…לולי נתניהו שפירק בחכמה את הסכמי אוסלו, אתם הייתם תלויים עכשיו בחסדי השמאל…"
לא לא… נתניהו לא זו בלבד שלא פירק את הסכמי אוסלו, נתניהו, החל מפגישתו האסונית עם ערפאת (מיסד הארגון לשחרור כל הארץ מכל היהודים) ועד לנאום בר אילן וההכרה בלאומיות ה"פלסטינית" וזכותה על לב ליבה של ארץ התנ"ך, עיגן את הסכמי אוסלו בלגיטימציה המלאה של המחנה הלאומי.
השמאל העלה את ישראל על מסלול אוסלו, ואילו נתניהו – הבטיח כי שם ישראל תישאר עד ימינו.
נתניהו עלה לשלטון על כתפי המתנחלים, בוודאי שלא להיפך. ההתנחלויות לא הוקמו על כתפי נתניהו ולא נשמרו על ידו. אם משהו קם ביש"ע אחרי אוסלו, היה זה בדרך כלל למרות נתניהו ולא בזכות נתניהו. משעלה לשלטון, מעל נתניהו במחויבות הבסיסית ביותר שלו והיא להעלות את מדינת ישראל בחזרה על דרך הישר הציונית שקדמה לאוסלו. היו לנתניהו שפע של הזדמנויות לבטל את אוסלו והוא מעולם לא עשה זאת.((ראה ניתוח עומק במאמר קריאת הכוון – סודו של נתניהו.))
דומה כי לד"ר טאוב, צורך מיוחד בהעצמת דמותו של נתניהו מחוץ לתחום העובדתי.
והוא ממש לא לבד.
המכנה המשותף הפוליטי בין כל חברי קבוצת ה"חוזרים בתשובה" האזרחיים הללו, הוא הערצת ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו.
כמעט ללא יוצא מן הכלל – האנשים המיוחדים הללו הם 'ביביסטים' מובהקים. הם מעריצים את נתניהו – ויש כמובן סיבות טובות להעריכו – אך אובדן חוש הביקורת אצל אנשי מחשבה מעמיקים, אנשים בעלי יושרה אינטלקטואלית וכוח עמידה מול גלי ביקורת ורפש, מעורר תמיהה.
נתניהו הוא אחרון המוהיקנים של הציונות. בנו וממשיכו של פרופ' בן ציון נתניהו, שיצק מים על ידיו של ז'בוטינסקי – כולם עמודי התווך של הציונות ההרצליינית, כולם אתאיסטים, כולם לאומיים שבלאומיים.
עבור הקבוצה האיכותית הזו, האחיזה בנתניהו היא אחיזה בחלום הלאומיות היהודית שנפרדה מאלוהיה. טאוב חייב לדון את קורותיו בסלחנות (עד כדי עיוות היסטורי מוחלט) ואילו את המוטציה הרעילה של בנט, אשר בקעה מרחמה של הציונות הדתית, דן טאוב כמשמעות היחידה של הלאומיות האמונית.
דווקא מן הכיוון ההפוך. כלומר מכיוון השמאל הקיצוני ביותר קל להכיר בכך שההגדרה של עם ישראל היא הגדרה דתית:
בראיון שערכתי עם איש השמאל הקיצוני ביותר גדעון לוי
הסביר האחרון כי הגדרת הלאום היהודי היא הגדרה דתית, ומכיוון שאינו אדם דתי אין הוא יכול להסכים להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית.
דומה כי פרעות תשפ"א שפרצו לפני חודש, כאשר ערבים בעלי תעודות זהות ישראליות יצאו למלחמה נגד הלאומיות הישראלית, מעמידות את ד"ר טאוב במבוכה. הלאומיות הציונית החילונית, אמורה היתה לדלג מעל הדתות ולהתיך את אזרחי המדינה לכדי לאומיות ישראלית חילונית אחת, ואולם, ברור שהדבר התברר כעורבא פרח. אין לאומיות ישראלית אמיתית שאינה נשענת על הזהות היהודית הקלאסית – כלומר זו שאחוזה בקשר בל יינתק, בין מתוך חיבוק ובין מתוך דחייה – עם אלוהיה.
ויש מי שגם מתוך חבורת ה"חוזרים בתשובה אל הלאומיות", הבין זאת.
גלי בת חורין, יוזמת פורום 'קפה שפירא', פרסמה טור קצר שבו היא מבטאת למעשה ייאוש מוחלט, מהניסיון לייצר ולדבוק בלאומיות חילונית. כמו טאוב, גם גלי כבר לא סומכת על הציונות הדתית, אך ביושר רב היא מבינה שגם הציונות החילונית אינה מסוגלת לספק תשובות. בצר לה היא פונה אל החרדיות וכותבת:
גלי בת חורין, יו"ר פורום קפה שפירא.
"אני חילונית שרופה שחייבת להודות – הדתיים צדקו, העולם החילוני מת וגמור.
אני הכי חילונית וזה לא ישתנה בעתיד.
אני באה מהיכרות אינטימית עם העולם הזה ותחלואיו כדי לומר לאלו שדבקו בדת ובאל – צדקתם.
אולי לא תמיד, אולי לא לגמרי, אבל כיום, אין שום דבר שאתם יכולים לקבל מעולם חילוני שזוהם בפרוגרסיביות קטלנית וחולנית.
המערב עשה דברים מופלאים בשלושת המאות החלופות. הוא ניתץ לראשונה את אלילי הכנסייה ויצא מחוסר הבגרות שהיה אשם בו, וזינק הישר לנאורות ולהשכלה.
ההומניזם התפתח, המדע השתכלל, הדמוקרטיה התבססה, הליברליזם והשוק החופשי הביאו עימם שפע ושגשוג (לרוב הדברים האלה אחראים הבריטים-אמריקנים).
אך חלק מהמערב עשה טעות קריטית (החלק הצרפתי-גרמני במיוחד): הוא רצח את רעיון קיומו של המקור המוחלט האחד לתיקוף האמת והערך.
החלק הזה חשב למשך זמן מה שהמדע יחליף את מקום האל כמתקף המוחלט של האמת. אך הוא שכח כי המדע (מתקדם ככל שיהיה) אינו מסוגל לתקף ערכים.
לפתע גילינו כי נדרשים אנו להמציא את ערכנו בעצמנו, לבדנו, ביקום עצום ממדים, ריק מריבון, מדומיין, או קיים.
כשאין אלוהים, הגורל העיוור, המעניש והמתגמל, מוביל לכך שמרבית האנושות (שלא התעלתה למדרגת 'אהבת הגורל' הניטשאנית) חווה את חייה כנטולי משמעות.
לקחו 300 שנה במהלכם האנושות נסקה לגבהים שלא יאמנו עד שצנחה לתהומות שהשטן לא ברא בגלל החלל הריק של הערך הלא-מתוקף שהלך והתרחב בהיעדר האל.
ניתוץ האלילים הפך לערך מכונן של ציוויליזציה יתומת-אל אשר סברה בטעותה שבאיקונוקלסטיקה (ניפוץ האלילים) טמון סוד הצלחת הנאורות (תודה צרפת/גרמניה).
וכך הגענו לרגע זה, בו היציאה מהדת אל הנאורות שאיפשרה את המדע – כופרת כיום באותו המדע שהיא העלתה לדרגת אלוהות.
אך לא רק המדע בדרך למות. אלא גם ההיגיון הבסיסי.
לפני מספר שנים נהגתי להתלוצץ ש'ההיגיון הוא פשיסטי', אך כיום הוא אכן נתפס כך, וכך גם האמת.
וכך גם ההומור מת שכן נחוצה אמת לתקפו.
בעולם חסר הומור אין די מים לשטוף את נהרות הדם שהיעדר חומר הסיכה האנושי היעיל ביותר למניעת התלקחות בעת חיכוך, אבד.
העולם החילוני מדבר גבוהה-גבוהה, על ערכים כשוויון, זכויות אדם, הומניזם, אחווה, שלום, אלא שאלו לא רק מנותקים מכל תוכן והקשר (גם את הקשר בין תוכן, הקשר ושפה – רצחנו כבר) אלא שהמעשים המתפרטים ממושגים אלה מייצרים את ההפך המוחלט מהם.
ה'פרוגרס' מחסל את זכויות האדם למען השוויון, את השוויון הוא מחסל בשם אחווה ושלום, ולמענם הוא מחסל את כל מי שאינו שוחר שלום ואחווה כמותו…
פניה של האנושות החילונית הם סכסוך מוחלט בין כל שתי ישויות, כולל סכסוך הפרט עם עצמו בדרך לג'ונגל הובסיאני של מלחמת כל בכל.
שום טוב לא ייצא מהחילוניות. היא מתאבדת מרצון, ועל אף שאנוסה אני להיות חילונית, ואין בתוכי הכרת קיום אל, אני ערה לכך שאני שייכת לזן שזמנו חלף.
מכאן אני קוראת לאחיי ואחיותיי האמוניים: צדקתם שלא התפתיתם לזוהר הכוזב של הנאורות החילונית.
אני מניחה שהיה קשה לאחוז במוט אוהלה של תורה בעידן מסעיר של התפתחויות טכנולוגיות, אידיאולוגיות סוחפות, וחירויות שהאדם מעולם לא חווה בטרם המהפכה החילונית.
במידה מסוימת, בסוגיות מסוימות, באמת נותרתם מאחור. אך עתה ברור, שאין מעלה טובה מלפגר אחרי הפרוגרס.
רצוי עוד יותר, לא לתת לה בכלל פתח לעבור במאה שעריכם.
אולי הדת אינה יכולה לתת מענה לכול, והזמנים משתנים וחידושים ורפורמות נדרשות – אך היום, העולם החילוני אינו מסוגל לתת מענה לדבר, למעט אולי לשאלה – "איך זה לחיות בעולם שבשליטת הסיטרא אחרא?".
החזקתם עד עכשיו – היום זה לא הזמן "להיפתח" לעולם.
הסתגרו, התכנסו, נעלו את השער ושימרו על מה שהצלחתם לשמר עד כה.
בבוא היום, הברבריות תחלוף, ואתם – היצורים האנושיים היחידים שנותרו עם חוט שדרה, בעלי מקור לאמונה מתקפת אמת, גם אם חלקית, לא מושלמת, הרי שהיא עדיין טובה מכל אמת שיש לחילוניות להציע, חילוניות שאין לה אפילו אמת גרועה.
רק שקר, הבלים, היסטריה, טינה, שנאה וזדון – אתם הסיכוי הטוב ביותר לאחזר עבור כולנו את הציוויליזציה.
אחזו חזק במוט האוהל. הסופה הזו סוחפת לא רק את חלשי הרוח".
גלי אינה מתייחסת ישירות ללאומיות, אך ברור שהלאומיות החילונית היא חידוש מחידושי הנאורות, בדיוק כמו המדע וההומניזם, חידוש שמחובר אף באופן רופף עוד יותר אל המציאות. הייאוש העמוק שמבטאת גלי מכל העולם שאין בו תיקוף של האמת והערכים – כלומר עולם ללא אל, רלוונטי יותר מכל בכל הנוגע לרעיון הלאומיות החילונית.
גלי בת חורין היא בעיני קרן של אור.
גדי – עם כל ההערכה שאני חש כלפיו, איננו כזה.
משום שהמקום שאליו גדי שואף הוא המקום שממנו יצאנו לדרך שכבר הובילה אותנו אל מבוי סתום.
פתרונו של איש השמאל גדעון לוי הוא לוותר על המטרה. לוותר על המדינה היהודית.
פתרונו של גדי טאוב הוא לנסות שוב באותם כלים – ולקוות שאולי הפעם נצליח. מובן שהכשלון צפוי לחזור על עצמו. לא בכדי ארוך כל כך טור יוצאי המשפחה הלוחמת שעשו את דרכם הרחק אל מחוזות השמאל הקיצוני ביותר. אין זה מקרה שאולמרט ביקש לוותר על הכותל, ציפי לבני ניהלה משא ומתן על ירושלים, שרון החריב את גוש קטיף – ונכדו של בגין כותב בערבית.
גדעון לוי הסביר זאת במילים הברורות ביותר "אדם חילוני באמת, אינו יכול למצוא צידוק אמיתי לשייכותו לארץ הזו". ובאמת כל שמציע גדי הוא צידוק סובייקטיבי הנשען על תחושותיו האישיות ללא תיקוף ערכי (כלשונה של גלי).
גלי בת חורין מבינה שהוויתור השמאלני על המדינה היהודית אינו פתרון, וגם ההיאחזות בדרך שכשלה להגשמתה אינה פתרון. היא מודה ביושר שאין לה פתרון ולכן היא מרימה ידיים ואומרת, אין לי את הכלים להתמודד עם הדבר הזה – נותר רק לקוות שהיהודים החרדים האוחזים בפטנט ששימר את זהותנו 2000 שנה, ימשיכו וישמרו אותה למען הציוויליזציה עד שיימצא הפתרון הזה.
אבל יש פתרון. הוא מוכרח להיות. כי לא יכול להיות שההוכחה (הפסקלית) לקיום האל, כלומר מסעו המטה היסטורי של עמנו, יהפוך פתאום ברגע הפלאי ביותר, לאקראי וחסר מוצא.
אם הביאנו אלוהי האומה עד הלום, וודאי שקיימת הדרך להמשיך במסע שהחל לפני 3,800 שנה בצווי האל 'לך לך' לאברהם אבי האומה – להמשיך במסעו גם בימינו אלה.
הדרך קיימת, וכשם שהייתה ברורה לבלפור ולאוונגליסטים של טראמפ, כך צריכה היא להיות ברורה גם לנו. ואולם לא ניתן לצעוד בה כשאנו מכחישים את הייעוד.
הדרך ברורה, והיא מעבר מציונות של קיום לציונות של ייעוד.
מאה שערים אינה מסוגלת לספק לגלי בת חורין את הסחורה משום שמאה שערים מבקשת למחוק את ההישג הגדול של הציונות – את שיבת עם ישראל אל ההיסטוריה. מאה שערים לא מבקשת להמשיך את המסע, מאה שערים מבקשת שהמשיח יעשה זאת במקומה.
הציונות, החילונית ובמובן מסויים גם הציונות הדתית, אינן שונות באופן מהותי מהחרדיות. כולן בורחות מהייעוד בתירוצים שונים. הציונות ויתרה על המטרה היהודית של תיקון עולם במלכות שדי, והציונות הדתית העדיפה שלא לפחד מדרך ארוכה – ובלבד שלעולם לא תסתיים. כלומר הציונות הדתית סיפרה לעצמה שהיא מבקשת גאולה אך למעשה החלה לראות בלאומיות החילונית את ייעודה ואילו את המטרה היהודית השאירה למשיח בדיוק כמו החרדים.
מה שנדרש הוא הצבת חזון חדש/ישן, חזון מלהיב שיחיה את העצמות היבשות. מה שנדרש הוא מנהיגות עם חזון יהודי מקורי, מנהיגות שמחברת את החזון הלאומי עתיק היומין באופן רלוונטי למציאות ימינו ומתרגמת אותו לקוי מדיניות.
מה שנדרש הוא שיבה אל הארץ, שיבה אל ירושלים, שיבה אל יסודות החירות תחת כנפי האל האחד, שיבה אל הבשורה שלנו ואל הצדק שלנו. מה שנדרש הוא להפסיק לברוח מזהותנו השלמה אלא לדבוק בה ולשאוב ממנה את הטעם והתוקף לקיומנו הלאומי והאישי.
28 תגובות
שלום מר פייגלין,
אני קורא זמן רב את מאמריך, אולם לא הבנתי מה היעוד הספיציפי שאתה מציע לעמ"י? הרי "שיבה אל הבשורה שלנו ואל הצדק שלנו" כדבריך הם מושגים עלומים מאוד. על איזו בשורה מדובר? אין לנו בשורה ידוע וברורה!
אשמח לדעת את דעתך בשאלה מהותית זו.
תודה רבה וישר כוח על המאמר המרתק
את יעודנו אנו אומרים שלוש פעמים ביום:
'לתכן עולם במלכות ש-די'.
כלומר לבשר כאומה את קיום ומלכות האל בעולמו, ולהוות כאומה מודל לחיי אומה מוסריים של העם אשר בליבו בחר הבורא להשכין את שכינתו וממנו על העולם כולו.
היי משה,
אני עוקב כבר הרבה זמן, אך לא נוהג להגיב. בחודשים האחרונים החשיפה היחידה שלי לחדשות בישראל היא מקריאת המאמרים שלך ב״ישראל מחר״, משום שזה מקור המידע היחידי שאני סומך אליו לגבי מה שקורה בארץ.
אני מסכים איתך לגבי ה״חוזרים בתשובה״ האזרחיים. רוב הימנים סולדים מערכי הפרוגרס, אבל ללא יכולת אמיתית להכיל אותם ולהבין מהיכן הם נובעים. האנשים שהזכרת לעומת זאת חוו באופן מעשי הזדהות עם ערכי הפרוגרס, עד להבנה הבלתי נמנעת שערכים אלו קורסים על עצמם כשעומדים במבחן המציאות, ורק אז ״חזרו״ לצד הימני. זהו הבדל עצום והוא משתקף בביטחון שיש להם לעמוד במתקפות הפרוגרס.
יחד עם זאת, ״חוזרים בתשובה״ אלו עצרו במקום מסוים. הם בסוג של לימבו. הם אמנם הבינו שהפרוגרס הוא לא הדרך, אך בהיעדר יכולת להזדהות עם עולמות ערכים קדומים יותר (כמו זה של הדת) חזרו לאמץ את השקפת העולם היחידה שהם מכירים שמבוססת על סוג כלשהו של "הגיון אובייקטיבי" – והיא הדרך של הימין בראשות נתניהו.
אצלך לעומת זאת, השקפת העולם מלאה יותר ומסוגלת להכיל את שלל עולמות הערכים – גם את השקפת העולם המלחמתית של האויב הערבי, גם את השקפת העולם הדתית המסורתית בה יש משמעת, סדר, ותורה כתובה, גם את השקפת העולם ה״חילונית-ימנית״ של נתניהו ותומכי ליכוד, וגם את עולם הערכים של השמאל (בגרסתו הבריאה) המסוגלת לראות את החלש ולכבד אנשים בעלי השקפות שונות.
זהו חוד החנית האמיתי בישראל – ומעטים נמצאים בו. כשאפילו בקרב מצביעי זהות נתקלתי רק במעטים אשר באמת מבינים את הבשורה המלאה שהציעה זהות:
דתיים רבים הזדהו עם חלקים גדולים מזהות, אבל ברגע האמת בחרו בבן גביר/פרץ/סמוטריץ' אשר לא חורגים מגבולות השקפת העולם הדתית.
הימנים החילוניים אהבו את זהות כל עוד ראו בה באופן אובייקטיבי דרך להביא לתוצאות הרצויות עבורם, אבל נטשו אותה ברגע שלא הביאה את התוצאה הרצויה, או ברגע שפקפקו ביכולתה להגיע למטרה.
באופן כמעת פרדוקסלי, דווקא אנשי שמאל היו אלו בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר להיות פתוחים לבשורה המלאה של זהות – אך ברגע האמת הם לא יכלו להכיל את השקפותיך האישיות והחיבור שלך ליהדות ולארץ. אחרי כל כך הרבה שנים בהם צבעו אותך בתקשורת בצבע מסוים – יכול להיות שהם לעולם לא יוכל לקבל אותך באמת.
השאלה הנשאלת עכשיו היא כיצד לתרגם את המקום התודעתי בו אתה נמצא למציאות שיוכלו להתחבר אליה בשטח לאור הנסיבות. בעוד שבעבר חשבתי שטעית עם ה״פריימריז הפתוחים״ של זהות. כיום אני חושב שיכול להיות שהיית בכיוון הנכון – אך המנגנון שבנית לא היה חזק מספיק. לראיה – דווקא כשאנשי זהות הגיעו מן הפריימריז הפתוחים זהות הצליחה בצורה הגדולה ביותר.
אין זה אומר שמנגנון זה היה הנכון בהכרח, אך יכול להיות שהניסיון ליצור מנגנון שיכול להכיל את השקפות העולם השונות בישראל מבלי שיווצר במפלגה כאוס – הוא התרומה הגדולה שזהות יכולה להביא לישראל. במנגנון כזה התפקיד שלך, כמי שמסוגל להכיל את השקפות העולם השונות, יהיה להיות מנהיג שאינו מנהיג. משמע – מנהיג שכל תפקידו הוא לשמור על מספר חוקי יסוד ולהכיל את הדעות השונות במפלגה, ומעבר לכך לשחרר את השליטה בכיוון אליו הולכת המפלגה. אם תצליח ליצור מנגנון המאפשר לאנשים בעלי השקפות עולם פחות מלאות לפעול על פי קוד המגיע מתוך השקפתך, אולי גם אנשים כמו בן גביר, הצל, ואנשי ימין חילוני ושמאל יוכלו לפעול בצורה אוטונומית במפלגה בראשותך בצורה שתקדם את עם ישראל.
ארגונים המאפשרים אוטונומיה כזו לחבריה כבר קיימים כיום ואף מצליחים, אך איני יודע אם הדבר תורגם אי פעם לפוליטיקה. הכלל הוא שזה יכול לעבוד רק אם המנהיג נמצא בשלב תודעתי המסוגל להכיל זאת, ורק אם החברים מסוגלים להתחייב באמת לשמירה על הכללים הייחודיים של ארגון מסוג זה.
נכתב על ארגונים כאלה בספר Reinventing Organizations (2016). מספר ארגונים כאלו מתפתחים בעשורים האחרונים בהצלחה תוך יצירת דרכי התנהלות שמעולם לא נראו כמותם.
אם קראת עד פה, אשמח לשמוע מה דעתך. אני מקווה שרעיונות אלו יועילו לך או לזהות.
בברכה,
אור
אור יקר.
תודה על הניתוח המרתק.
מסכים איתו, אבל ממש לא מסכים עם המסקנה המעשית.
בקרוב תבין מדוע.
מעניין. מחכה לכך.
שנאת היהודים היא שמרה על הלאומיות היהודית. אטישמיות שומרה על היהודים יותר מכל דבר אחר.
משה, אם העיקר זה הקשר לאלוהים וקיום מצוותיו אז למה תעמולת מפלגתיך עוסקת רק המסרים של הציונות הדתית (האידיאולוגית) ולא בהפצת קיום המצוות והאמונה באל אחד?
כשאתה בתוך היער אתה מתעסק עם העצים.
הפתרון הוא כנראה בשילוב של השניים – הלאומיות היהודית עם הלאומיות החילונית… דת וחילוניות נתפסים כשני דברים סותרים כפי שמדע ודת נתפסים כסותרים, לא משום שהם באמת סותרים אלא משום שהתפיסה הנוכחית של אלו – כיום, נגיד במאות השנים האחרונות – היא שמדובר בשני דברים סותרים, כשהמציאות היא כמובן שלמה, היא מורכת מניגודים וקוטביות אשר משלימים אחד את השני ( אחדות הניגודים מה שנקרא )
.
המפתח כאן הוא לא להסתכל על שני המושגים אחד מול השני, נגיד לאומיות חילונית ביחס ללאומיות יהודית ( או לאומיות דתית וכו ), אלא להסתכל על כך שכל מושג כיום בשפה האנושית – מודרנית ניתן להתבוננות כפולה, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, ולכן הבעיה המהותית כאן היא לא הדת או המדע או החילוניות וכו וכו, אלא התפיסה החיצונית של אלו ( של כל אלו ), התודעה המסתכלת על אלו מבחוץ ולא מבפנים, ומכאן למחשבה האשלייתית כאילו הדת סותרת את המדע או האמונה את ההוכחה ועוד ועוד
.
אם אני לרגע מדבר על עצמי אז אני נמצא במין מקום שכזה – אני כבר מזמן לא באמת חילוני, בוודאי לא אתאיסט, אבל אני גם לא "שם, בצד השני" ( וזה נכון שאולי שווה להוסיף "עדיין" או "בינתיים" ), ואכן אני חש זאת בכל נימי ליבי, את הצורך – אם אלא אפילו "הכרח" מסויים – להתקרב יותר ליהדות, ולדת באופן כללי ( ובכך אני כנראה מתכתב עם דברי בנימין בתגובה הראשונה ), אבל לא או "בעיקר" לא לצד החיצוני שלה אלא יותר לצד הפנימי, העמוק יותר
.
הדבר הזה הרי קיים בצורה מסויימת במצע של זהות – למשל בהקשר להפרדת הדת מהמדינה או מהפוליטיקה, אבל נדמה לי, כך אני חושב, שגם הדבר הזה לא מספיק ברור ובהיר כיום, אולי משום הבטו העתידי אשר זהות מהווה מעין זרע בהווה של משהו אשר יתגלה בעתיד כמשהו הרבה יותר רחב ומקיף מאיך שתופסים אותו כיום, וכוונתי היא כאן למסר האוניברסלי של היהדות, כמובן לא כמו זו בתפיסה של התנועות הרפורמיות – קונסרבטיות של היום אלא במשהו שהוא באמת חדש כמו שמשה כתב ( בין אם הוא מתכוון למה שאני מתכוון אליו או לא אני לא יודע ), משהו שמחבר את ההבט הפרטיקולרי של היהדות עם זה האוניברסלי, לא מתוך מחיקה של אחד או השני אלא מתוך רצף מתמשך אשר נע כל הזמן מאחד לשני כאחדות שלמה, כהבט אשר באופן מסויים "קדם" לדת, בוודאי לזו הממוסדת – מודרנית ( אלפי השנים האחרונות נגיד ), וכהבט אשר גם יגיע "לאחריה", ושוב חשוב לומר ולהדגיש, שאין הכוונה כאן שהדת תעלם אלא שהבטה החיצוני הוא זה שלאט לאט
.
בצורה מסויימת כך אני גם תופס את דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים", לקראת הסוף כשהוא מביא את "משל הארמון" שלו, ואת טעמי המצוות שמטרתן להרגיל את האדם בעיסוק באל, ומדוע בא אותו הרגל ? משום תהליך המתואר בקצרה בפרקים הראשונים של התורה, במה שקרוי "הגירוש מגן עדן", בהתנתקות של האדם ממקורותיו וממהותו למעשה, אז נוצר הצורך לחבר אותו אל אלו – "מחדש" אם אפשר לקרוא לזה כך – תחילה מבחינה חיצונית, ואזחיב מבחינה פנימית ומהותית, וכך הוא חוזר או יוכל לחזור אל מצבו המקורי ש"לפני" הדת, אבל זה לא באמת לחזור לעבר אלא בעצם חזרה לעתיד ( כמו הסרט… ), חזרה לאחור על מנת לנוע קדימה לעתיד, דרך ובאמצעות "משהו" שלא היה לאדם העבר ויש לאדם ההווה – עתיד, עצמיות, אינדיבידואליות יותר ויותר חופשית או עצמאית, כך שהחיבור הזה הופך לזוג של בחירה ולא משהו "טבעי" או "אינסטינקטיבי" כמו שהיה בעבר
.
כלומר, המצב הנוכחי הוא מצב שגם קוראים או שאפשר לקרוא לו מצב של לימבו, מצב של בין לבין ( "רגל פה, רגל שם", אבל למעשה "רגל לא פה, ורגל לא שם" הוא התיאור היותר מדויק שלה ), ועל כן הכאוס והעדר היכולת לתת כיום תשובות שלמות ומעמיקות באמת, משום שהיכולת הזו היא יכולת עתידית, יכולת אחת שבאה על חשבון או במקום יכולת אחרת קודמת אשר היה צריך לוותר עליה על מנת שיהיה אפשר – בעתיד – לקבל את אותה יכולת עתידית, אבל כל עוד אותה יכולת עתידית של חיבור בין ההפכים המנוגדים עודנה איננה קיימת, ואילו היכולת המחברת של העבר כבר נעלמה או כמעט נעלמה, אז לאדם ה"מודרני" נותרו שני אפשרויות גרועות – להשאר "רק בהפרדות" ( אי הזדהות מוחלטת עם "הכל", המדע הממיין ומסווג "הכל" ולא יודע או יכול לחבר בין יותר משתי נקודות ביחד ), או להשאר "רק באי ההפרדות" ( הזדהות מוחלטת עם "הכל", כמו שרואים, למשל, בכל תפיסת טשטוש הגבולות בין רוצח לנרצח, בין אמת לשקר, בין טוב לרע וכו וכו )
.
שתי האפשרויות האלו הן "בתוך הקופסא" התודעתית… והצורך הוא בתודעה היוצאת מתוך הקופסא, בכזו אשר לא מפרידה או לא לא מפרידה אלא היא עושה את שניהם ביחד ובמשותף, היא מפרידה אך רק לצורך החיבור מחדש… זה פירוש של דבר שהמציאות היא אחת, היא שלמה, שבה כל דבר קשור ומחובר לכל דבר, גם אם האדם עצמו – כל אדם – לעולם לא יכול להבין את "הכל" של כך, אבל הוא יכול לשאוף לכך, לראות זאת בתור משימת חייו ומשאלת ליבו, לחבר את הנקודות ולהסיר את הוילונות מאחורי המציאות הנגלית לעין שהיא במהותה מסך עשן בפני המהות הפנימית והאמיתית שעומדת "מאחוריה" שזה בעצם "מלפניה"….
יפה כתבת
משה,
טענתך על גדי היא שפתרונו של גדי טאוב הוא לנסות שוב באותם כלים – ולקוות שאולי הפעם נצליח. מובן שהכשלון צפוי לחזור על עצמו
שאלתי היא, האין אתה מנסה להשתמש באותם הכלים של הציונות דתית מימי ראשיתה?
ממש לא.
הליכוד, זהות – אלו לא כלים של הציונות הדתית.
מחיה ממש
תודה
ניתוח מרתק. תודה רבה!
מאמר מרתק וסוער.
שכוייח!
משה היקר
תודה על מאמר מעולה, מדוייק, נכון וחשוב מאוד.
ועכשיו לשאלה הגדולה – איך מיישמים את החזון וסוחפים את רוב הציבור היהודי אחריו?
לעניות דעתי, כמי שבא מסביבה שרחוקה מהאל ומקיום מצוות, עדיין יש בבשורה הזאת חזון גדול שיכול לסחוף אליו את ההמונים, אבל זה דורש חשיבה מעמיקה. איך מעבירים את אותם אנשים שמחפשים משמעות בבלפור ובפרוגרס אל חיק החזון היהודי בארצו? איך מחברים אנשים שצריך להכיר בזה שאין להם דבר עם האל, אל אותו החזון שכולו סובב סביב קיומו של אלוהי ישראל?
בשלב ראשון הייתי מציע לא להרתיע. אם אתה אומר לאותם אנשים שאתה רץ לכבוש את עזה כחלק מקיום הצו האלוהי (ולא מסיבות בטחוניות), אתה אוטומטית מאבד 90% מהציבור. לעניות דעתי, צריך להיזהר בהצהרות הנחרצות, על מנת להשאיר את האוזניים פתוחות להצטרף אל החזון ולהימנע משלילה אוטומטית על ידי רוב הציבור.
ישר כח
תודה אורי. אקח לתשומת ליבי.
למשה,אני שמח שלקחת את העיניין לתשומת לבך.
אורי,ערב טוב, אני מאד מתחבר לאמירה שלך ובניסוח שלי:
אם אתה אומר לחילוניים הלאומיים (גדי טאוב לדוגמא) שאתה הולך לכבוש את עזה כחלק מקיום הצו האלוהי אתה מאבד 90% מהציבור הזה. ולכן- כל מה שכתבת בהמשך.
כ״חילוני במקור״ אני מעיד על עצמי שנדרשו לי שנתיים לפחות להצטרף אל החזון היהודי אמוני של זהות וגם לנסות להבין לעומק את יסודות האמונה היהודית.
ולכן על מנת לצרף לחזון את רוב הציבור הלאומי החילוני הלא פרוגרסיבי אני מחזק את דבריך שיש להיזהר בהצהרות נחרצות.
מסכים,שיש בזה מעט חוסר שקיפות אבל אין כאן סילוף או הטעייה.
אגב,תגובה דומה הייתה לך ,אורי,ולי לפודקסט עם דר׳ גדי טאוב.
למשה,אני שמח שלקחת את עיניין לתשומת לבך.
סיבות בטחוניות לא היו מעולם תו תקן , בן גוריון בהכרזת המדינה התעלם מכל סיבה בטחונית ולרגע קט אבל קריטי פעל ממניע לאומי-דתי , לו במלחמת ששת הימים הלאומי היה מחובר לדתי היינו היום מעצמה אזורית , (כל שטחי סיני וחופש אנרגטי כתוצאה מכך , שליטה מוחלטת בכל מרחבי הארץ לו החזרנו שליטה בהר הבית , וקבענו שאין שום סיכוי ללאומיות אחרת במרחב)
משה היקר
שפתיים ישק
בחיוך אומר שנראה לי אסור לקרוא את המאמר הזה בשרותים מפני רמת קדושתו והאמת שהוא מכיל
אינני קורא בשירותים בלשון הקודש.
גם לא הארץ…
משה, עברית אינה לשון הקודש
1. היהדות היא קשר משפחתי, וכך היא נתפסת בעיקרה ע"י הציבור שאינו שומר מסורת. חבל.
2. זה לא הגיוני לא להאמין בקדוש ברוך הוא. היהודי המבטא אטאיזם, עושה זאת מתוך קונפורמיזם חברתי מערבי וראקציה תרבותית לציבור הדתי.
מכאניזם הפולחן הדתי אשר עומד מנגד הקדמה המערבית אינו קורץ לציבור הזה.
3. המוסלמים מנהלים נגדנו מלחמת דת והציבוריות הישראלית מסרבת להכיר זאת.
4. נתניהו – ראש הממשלה הראשון שלקח על עצמו הן את משרד החוץ והן את הכלכלה בתור עדיפות. כאשר ד"ר טאוב אומר שהוא הוציא אותנו מאוסלו, הוא לוקח בחשבון את הקו הדיפלומטי של נתניהו.
5. הדבר האחרון שאנו צריכים לעשות הוא להתפלג, להסתגר בבתים ולחכות שהרעה תעבור מעצמה שכן זה יקח דורות..
אם לחילוניות אין מה להציע אז צפויה נהירה גדולה של חזרה בתשובה בתקופה הקרובה.
זה לא חדש. זה קורה כל הזמן. אבל גם לציונות הדתית וגם לחרדיות אין מה להציע מלבד בשיח האישי שבין האדם לא-לוהיו. חוסר יכולתן לבנות את הקומה הבאה מעל המסד שהציבה הציונות, הופך אותן לבלתי רלוונטיות ולכן תופעת החזרה בשאלה מתחרה "בהצלחה" עם החזרה בתשובה.
משה, מי אמר שצריך הכוח לבנות, הרי מצבנו הבטחוני אינו שונה בהרבה מנדלות ובטחוננו היחסי מושתת על מצב עולמי ולא על צהל (דברי האלוף בריק למשל) אנחנו חיים פה בנס ואין פה שום גאולה לכן לא בטוח שחייבים אנו בעצמנו להחיש את הקץ כמו שלא עשו כן גדולי הצדיקים בגלות ואילו שניסו נכשלו באופן פלאי