בפורים אנו באים חשבון עם המן בן המדתה האגגי, יוצא חלציו של מלך עמלק.
המלחמה בעמלק היא עניינו של החג.
וגם עמלק מבין זאת.
"פורים שפיל" – זעק ' אוייב היהודים מס' 1 ',עורך ה'דר שטירמר' – יוליוס שטרייכר ימש"ו – כשהוצא אל עמוד התליה של משפטי נירנברג (ע"פ דווח ה'ניוזוויק'). היה זה בהושענה רבה של שנת תש"ז (אוקטובר 1946) ויש המוצאים לכך רמז באותיות הזעירות הפזורות בין שמות עשרת בני המן שבמגילה – 'ת' 'ש' 'ז'.
עניינו של עמלק הוא הטלת הספק (עמלק בגימטריה ספק). כמו עורך דין טוב שתמיד מצליח לערער את ביטחונם של המושבעים. עמלק הוא הראשון שנלחם בישראל היוצאים ממצרים, הובס, אך גם ישראל שילם מחיר והתעורר הספק בשאר העמים – האומנם עם הא-לוהים?
איך נלחמים בעמלק הזה בפורים?
באמצעות התחפושת, הצחוק והשתיה.
מה כל כך מצחיק בסיפור המגילה? בכמעט שואה הזו? בסיפור שמתחיל ומסתיים תחת שלטונו של אותו רודן?
ההומור של פורים הוא הומור מאוד רציני.
ההומור מעביר את כל הדיון ממרחב הספקות למרחב שמעבר להן. אפשר למשל להתווכח אם יאיר לפיד החדש – הימני ושומר המסורת – הוא אמיתי או לא. אבל כש 'ארץ נהדרת' מלבישה אותו בטלית ובכיפה שחורה, הויכוח עובר ממרחב הספקות, למרחב הוודאי – מרחב ההומור שמעליהן.
עמלק אינו נבער מדעת. להיפך – כאותו עורך דין, הדעת היא כלי נשקו, לא הכלי להכרת האמת אלא הכלי להטלת הספק – כלומר הדעת הופכת למכשיר המאפשר להתרחק ממנה.
כדי להילחם בעמלק צריך קודם כל לרכוש דעת.
אבל אחרי שרכשת שלל תארים ושפע דעת, עליך לזכור את מוגבלותך. הדעת לבדה אינה מסוגלת לפרוץ את מימדי ההוויה הפיסית. ההומור – ובעיקר ההומור היהודי שיודע לצחוק על עצמו, מכניס את הדיון לפרופורציות הנכונות (וכך גם התחפושת והשתיה). יש ספקות וישנה האמת שהספקות כבר לא נוגעות בה והן חיות מצוין זו לצד זו כשכל אחת יודעת את מקומה.
יש זוכי נובל מאמינים ויש ספקנים. המאמינים ממשיכים להשתמש בדעת ובספק ככלי עבודה במרחב הרלוונטי – בדיוק כספקנים. לאלה כאלה דעת בשפע.
אך אלה הביסו את עמלק ואלה עדיין לא.
