האם קנאותו של פנחס, היא התשובה להפיכה הפרווילגית?

ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. {פ}

י וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר כ"ה)

"והמה בוכים": "למה בכו? שאמר לו זמרי למשה, בן עמרם, וזו אסורה או מותרת? ואם תומר אסורה, בת חתרו מי התיר לך? באותה שעה נתעלמה ממנו הלכה וגעו כולם בבכיה" (ירושלמי סנהדרין פ"ו)

בימים בהם נוטלים לעצמם בגלוי, כוחות פרווילגיים שאיש לא בחר בהם, את השלטון, מידיו של הרוב שזכה בבחירות,
בימים בהם מנהיגי ההפיכה הפרווילגית קוראים בגלוי למלחמת אחים אלימה ואכזרית,
יש המהרהרים אם לא הגיע העת 'להרים את הכפפה', לאחוז במידת הקנאות של פנחס ולצאת למלחמה נגד אחיהם.

אחרי ככלות הכל, לא מעט מסממני המציאות שהובילה לקנאותו של פנחס, ניתן למצוא גם בימינו.

אולי באמת הגיע זמנה של החנית?

רבות יגעו חכמי ישראל בכדי להבין את הסיטואציה הקיצונית ויוצאת הדופן שבעקבותיה, פנחס, במקום ליהרג כרוצח, זכה להכרה מפי הגבורה לברית שלום ולכהונת עולם.

חז"ל צימצמו את המקרים בהם מותר לקנאי לפעול לשלושה – (ובתוכם בועל ארמית קנאים פוגעים בו) וכן קבעו שמדובר בהלכה שאין מורים כמותה כלומר אם מגיע התלמיד לרבו ושואל האם עלי לעשות מעשה קנאות – עצם שאלת ההלכה הופכת את התשובה לשלילית.

אז מה בעצם הסיפור כאן.

ישנם מצבים שבהם "מתעלמת ההלכה"

כשזמרי נשיא שבט שמעון – בעל בפרהסיה את הנסיכה המדיינית – כבר לא נותרה משמעות להלכה.

האם למשל נדון בשאלה האם מותר לאכול בשר אדם?
האם מותר להרוג חסרי יש"ע לצרכים מדעיים?
האם מותר להלך עירומים ברחוב?

מרחב ההלכה/החוק – אינו מרחב המילה הכתובה והחוק היבש, מרחב ההלכה והחוק הוא המרחב התרבותי שבתוכו הוא מיושם.
כשנפרץ בעזות מצח בלתי רגילה המרחב התרבותי, הדיון ההלכתי הופך לבלתי רלווטי. השאלה כבר אינה שאלה הלכתית אלא שאלה תרבותית.

אם אחד הדיירים בבית המשותף יחליט לשרוף את דירתו, האם נפנה לעורך דין כדי לברר אם מותר לנו לפרוץ אל דירתו ולכבות את האש? הרי זו השגת גבול?

ברור שבמצב שכזה, השאלול החוקיות הופכות ללא רלוונטיות.

חז"ל מסבירים שלמשה מותר היה לשאת את ציפורה הארמית (בת יתרו) מפני שהוא נשאה לפני מתן תורה, שהביאה לאחר מכן גם את ציפורה בברית ישראל.

אם כך מדוע נתעלמה ההלכה הזו ממשה רבינו? מדוע געו כולם בבכי במקום פשוט להשיב לזימרי על שאלתו?

התשובה היא שזמרי לא שאל, זמרי התריס! זמרי לא היה כלל במרחב שבו מתקיים החוק/ההלכה, הוא פשוט הדליק אש – משה לא היה במרחב הזה, לכן נתעלמה ממנו ההלכה.

אם פנחס היה מחכה רגע, אם היה מתייעץ, אם היה מניח עצמו בתוך המרחב ההלכתי, ולא חוצה מיד את הקו אל המרחב שבו פעל זמרי, אסור היה לו לעשות את מעשה הקנאות ואולי אף היה נידון כרוצח.
גם כך צריך היה פנחס להמתין כדי שהקב"ה בכבודו ובעצמו יגזור את דינו.

המציאות כיום שונה לגמרי. אנחנו נמצאים במאבק שכולנו מבינים היטב את מהותו. אף אחד כבר לא מופתע, איש אינו גועה בבכיה…
הפיתוי לאיזה חנית הגונה שתקצר לנו את הדרך, ואת הבירור ההיסטורי הנדרש – מחלחל מתחת לציפורניים.
ואולם עצם העובדה שאנו חושבים על כך, שואלים על כך, היא כשלעצמה אוסרת את המעשה. אנחנו לא בתודעה הייחודית והנדירה שעשויה אולי להתיר מעשה שכזה.

וכשמישהו מעלה בדעתו לקצר את הדרך להיות הקנאי הבא, התוצאה תמיד תהיה אסון. יגאל עמיר ששיווה בנפשו כי מעשה קנאות יעצור את אסון אוסלו, מצא עצמו משחרר את יישום ההסכם מכל מכשול ועיכוב.

לא חנית, צריך הרוב היהודי לקחת בידו כנגד ההפיכה הפרווילגית, אלא את ההבנה הפשוטה כי הוא האם האמיתית במשפט שלמה המתנהל בימים אלה במדינת ישראל.
הרוב היהודי הוא האם האמיתית המחזיקה את מדינת ישראל על גבה. ההפיכה הפרווילגית נסמכת על כך שהאם תמשיך לשאת אותה על גבה.

אם אמיתית לא דוקרת את בנה הסורר, אלא מציבה לו גבולות. המשמעות היא כי הרוב היהודי צריך ללמד את עצמו להציב גבולות של אי ציות אזרחי וצבאי כשהוא נדרש לפעול בניגוד לעקרונותיו.

לא להכות את זימרי, פשוט להוריד אותו מהכתפיים.