פרשת וארא תשפ"ב

י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין.  יא וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן.  יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם.  יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. (פרק ז')

על מה הם מתווכחים? על מי קוסם יותר מוצלח?

לא ולא – מאבק האיתנים שמתנהל בפרשתנו בין משה ואהרון לפרעה וחרטומיו, הוא בשאלה מי המלך – פרעה או א-לוהי ישראל.

כשמביא משה את המכה הראשונה, מכת הדם, על היאור, החרטומים לא מבטלים אותה אלא להיפך, מוכיחים כי גם הם מסוגלים לעשות זאת – כלומר מוסיפים על המכה עוד מנה משלהם:

כ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר לְדָם.  כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  כב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.  (שם).

כלומר את פרעה מעניינת יותר השאלה מי כאן המלך, מאשר כיצד להתמודד עם המכות הללו.

ושוב חוזר הסיפור עם מכת הצפרדעים – עד שמגיע מכת הכינים, שם כבר מרימים החרטומים ידיים ומודיעים לפרעה אצבע א-לוהים היא:

יב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-מַטְּךָ וְהַךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  יג וַיַּעֲשׂוּ-כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה  כָּל-עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  יד וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת-הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. (פרק ח')

'הארץ לעולם עומדת'. 'אמת מארץ תצמח'. הארץ משקפת את המציאות שאינה ניתנת לשינוי. שם, במציאות,  אין מקום למניפולציות של החרטומים. מציאות היא שמו (החילוני) של הקב"ה. והחרטומים מבינים אז כי "אצבע א-לוהים היא".

מאבק האיתנים בשאלה מי הא-לוהים, האם הוא האדם – "לי יאורי ואני עשיתיני" – אומר פרעה, או שה' א-לוהי ישראל הוא הא-לוהים, מאבק האיתנים הזה הוא אותו מאבק המתחולל גם בימינו. כל אלילי האדם שהתרגלנו להישען עליהם, הולכים ומתנפצים לעינינו בדיוק כמו שהתנפצו בזה אחר זה מול פרעה וחרטומיו.

אליל המדע כבר לא רלוונטי –  כל אחד והמחקר שלו.

אליל הרפואה – כבר לא משרת אותנו אלא פועל במידה רבה נגדנו.

אליל הדמוקרטיה – קרס לחלוטין

אליל – המדינה אליל הצבא אליל המשפט אליל המשטרה

כל האלילים מתנפצים ומפנים את הדרך להכרת האנושות כולה בתשובה האמיתית לשאלה – מי המלך.