ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם . (חיי שרה – כ”ה)
בפסוק הקצר הזה שבפרשתנו, מתמצה העיקרון היחיד שעליו ניתן לבנות פתרון מדיני.
מדוע בעצם? מדוע צריכים העמים להיפרד מרצון? מדוע מי שאינו ממשיך את בשורת אברהם, צריך לקבל מתנות ולפנות בשלום את ארץ ישראל? מדוע אין בני הפילגשים יכולים להישאר כאן עמנו?
בפרשת ‘חיי שרה’ מסיים אברהם לבצע את כל הפעולות הנדרשות על מנת להעביר לבנו יצחק את שרביט בשורת הא-ל האחד והמלכתו על עולמו. לשם כך הודיעו הבורא: “…לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ .” (בראשית י”ב א’).
כל מטרת המסע המופלא הזה של אברהם אבינו, ממאפליית השעבוד הפגאני – אור כשדים – ובהמשך מחרן, אל הארץ שממנה בחר בורא עולם למלוך על עולמו, היא לברך את העולם בבשורת החירות תחת כנפי הא-ל האחד (מונותיאיזם):
“וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (שם: י”ג, ג’).
נעצור לרגע ונסביר מדוע פגאניות היא שיעבוד, ואמונה באל אחד היא חירות.
כשאין אמונה באל אחד, כשהאדם בורא לעצמו אלילים ובוחר ביניהם, או לחילופין – אם אין לו בעולמו א-לוהים כלל, בהכרח שם הוא את עצמו במקום הא-ל. כי כשהאדם בורא אליל, אזי הוא הבורא, וכשהוא מחליט במי מבין האלילים לבחור – הוא הקונה (בעל הקניין בעולם).
ברגע שיש יותר מאל אחד, המשמעות היא שאין אף אחד. לכן פגאניות ואתאיזם הם קצוות שנפגשים ולמעשה מייצגים את שני צידיה של אותה המטבע.
וכשהאדם הוא האל, לא תיתכן חירות, כי אין שום סמכות שתמנע מן החזק לשעבד את החלש – (לטובת העם כמובן…).
כשאין א-לוהים, האדם היותר חזק (פיסית או אינטלקטואלית) מחליף אותו. לכן לא תיתכן חירות בעולם פגאני/אתאיסטי.
סין הקומוניסטית היא כנראה המייצג העמוק ביותר של השעבוד בעולמנו כיום. משום ששורשיה התרבותיים פגאניים, והאידיאולוגיה המודרנית שלה היא קומוניסטית – כלומר אתיאיסטית.
העולם הנאור שביקש לדבוק בחירות למרות שנפרד מן האל, עשה זאת באמצעות הדמוקרטיה. חלקים אחרים בעולם הנאור, שוויתרו על החירות לטובת – השוויון, המדינה, והמנהיג – בחרו בהתאמה – בקומוניזם, בפשיזם ובנאציזם.
אבל כפי שאנו רואים בימי מצעד האיוולת של ההתמודדות עם הקורנה – גם הדמוקרטיות קורסות בקלות ומוותרות במהירות על יסודות החירות בהן אחזו. כי חירות ללא אל לא מחזיקה מעמד לאורך זמן. תמיד ישעבד לבסוף החזק את החלש (באמצעות בית המשפט העליון למשל…).
טוב אז נחזור עכשיו לאברהם, ליצחק ולבני הפילגשים. בני הפילגשים ינקו את התרבות הפגאנית, תרבות השעבוד, עם חלב אימם.
ארץ ישראל מכונה “פלטרין של מלך”, ארמונו של מלך מלכי המלכים. הארמון עצמו מעיד על מי שחי ומסתובב בו כבתוך שלו, שהוא שייך למשפחה המלכותית, הוא הנסיך המייצג את המלך.
ברור שלא ניתן להשאירם בארמון עם יצחק – היורש וממשיך הבשורה. ברור שאם יישארו, אז בהמשך ההיסטוריה הם יבקשו לבוא במקומו…
נראה כאילו ידע אברהם שיבוא יום ובני הפילגשים יטענו: “אנחנו עם הבחירה, הארמון הוא שלנו, רק לנו מותר להתפלל בו רק מאיתנו תבוא הבשורה…”
בני הפילגשים החונים היום בארץ קדם ומכירים בישראל, ממשיכים לשגשג ולהנות ממתנות אברהם ואין להם בעיה אמתית שהר הבית והארץ כולה – שייכים ליהודים בניו של יצחק.
אלו הממאנים להכיר בכך, לקבל את המתנות וללכת, נידונים לעוני ולדלות – גשמית ורוחנית.
שבת שלום!
