פרשת לך לך תשפ"ג
י׳ במרחשוון ה׳תשפ״ג (נובמבר 4, 2022)
א וַיֹּאמֶר ה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
הוא כבר לא ילד – אברהם – הוא בן שבעים וחמש, ולא בכדי בוחר בו הבורא, אחר בריאת העולם בבראשית, ועיצוב האנושות בנוח, ללכת אל הארץ המיוחדת ולהקים את העם המיוחד להמלכתו על עולמו. הוא נבחר לתפקיד כי כבר עשה כמה מהפכות בחייו וכבר נזרק לכבשנו של נמרוד.
והנה עכשיו – בגיל שבעים וחמש, כשאדם נורמאלי כבר חי מהפנסיה ונהנה מהנכדים, סוף סוף מתגלה אליו מלכו של עולם ומעתה הדברים נראים כל כך ברורים ופשוטים – כל שנותר הוא לבוא אל ארץ הבחירה, לגדול, להתברך, ולזכות בהכרת האומות.
אבל בפועל קורה הפוך. רעב, גלות, אשתו נלקחת ממנו, מלחמות פנימיות וחיצוניות – כל פרשת לך-לך היא כמעט ההפך של מה שהובטח. לפחות באופן בו עיניים אנושיות יכלו לצפות להתממשות ההבטחה הזו.
ואז, בגיל תשעים ותשע, 24 שנים אחכ – אומר לו הבורא:
א וַיְהִי אַבְרָם בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.
אל תאבד את התמימות, אומר מלכו של עולם לאבי האומה – גם כשבדרך הטבע נראה שאפסה תקווה, שהכל קורה הפוך, התמימות הזו היא הכוח שבאמצעותו תתקיים הברכה.
ובאמת – מאז ועד היום – העולם היהודי שייך לתמימים, לאלו, שכשהא-לוהים אומר להם לך לך, הם פשוט קמים והולכים. כל היתר: צדוקים וביתוסים, קראים ורפורמים, מתיונים ונאורים, פרגמאטיים ומשכילים – כולם מופיעים לפרק זמן מסוים ואובדים בתהומות הנשייה של ההיסטוריה היהודית.
יש הרואים בתמימות את צידה השני של מטבע הפאסיביות: אנחנו רק נלמד תורה והכל יסתדר. או רק נקים יישובים והכל יסתדר. או רק נהיה קצינים בסיירת והכל יסתדר. או רק נעשה פוליטיקה והכל יסתדר. או רק נעשה כסף והכל יסתדר. כל אחד והפאסיביות הנוחה לו. אבל אברהם לא מבין כך את התמימות.
אברהם גם מלמד את התורה, וגם עושה מלחמות, וגם בונה את הארץ וגם עושה פוליטיקה וגם עושה הרבה כסף ובקיצור – לא מוותר על שום משימה אנושית בעולם המעשה. הוא לא מפסיק ללכת – אבל מתוך תמימות. הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.
שבת שלום
1 תגובה
משה,
מי אמר שדווקא הפרושים היו התמימים ה-"אמיתיים"?
מה היה שונה בהם?
רק בגלל שהם הפכו לדומיננטים אומר שהם התמימים?
הרי התורה שבעל פה היא הסיבה העיקרית שבה משתמשים הזרם החרדי האנטי ציוני. אולי הם דווקא התמימים?