זהות לאומית וביטחון לאומי

ההתקפה הישראלית על מחסן הטילים הגדול היא כמובן הישג חשוב, וברכה שלוחה לכל הזרועות, האזרחיות, המודיעיניות וכמובן הביצועיות – שעוסקים במלאכת הקודש.

ואולם עלינו לזכור שמדובר בהישג טקטי בלבד.
מבחינה אסטרטגית, מצבה הבטחוני של מדינת ישראל התדרדר בדור האחרון בצורה קשה מאוד.

במתקפה המוצלחת על מחסן הטילים, תקעה ישראל עוד כמה אצבעות טקטיות בסכר. שום פעולה אסטרטגית לריקון המים המאיימים להתפרץ ולשטוף את כולנו לא היתה כאן – או בפעולות הכירוגיות הקודמות.

כיצד נוצר האיום הזה?

כיצד הפכה ישראל לבת ערובה של איראן וגרורותיה, המחזיקות יחדיו במאות אלפי טילים – שהולכים ומתדייקים – מצפון מדרום וממזרח?

כיצד איבד חיל האוויר את חופש הפעולה המלא שהיה לו קודם שהגיעו לכאן הרוסים?

כיצד הפכה ישראל המרתיעה שלאחר 67 לישראל המורתעת של שנות ה2000 ?

התשובה האסטרטגית העמוקה היא שלאחר מלחמת ששת הימים, איבדה ישראל את הנשק החשוב מכל, ישראל איבדה את יסוד הצדק.

עד 67 חסתה ישראל בצל האיום הקיומי.
היינו הכבשה ששבעה זאבים תקפו מכל עבר ב1948 – רק 19 שנים קודם לכן.

גם זכרון השואה הטרי, חסך מאיתנו את הצורך בחיפוש צדק משמעותי יותר, מלבד הצדק של ה’אנדרדוגס’ – החלשים והמתגוננים.

אבל נצחון ששת הימים והרחבת הגבולות נטל מאיתנו את המעמד הזה. מעתה נצרכה ישראל לצידוק מהותי. ערך ההגנה העצמית הפסיק לגונן עלינו.

וישראל החומקת מזהותה היהודית לא מסוגלת היתה אחרי ששת הימים, להמשיך ולאחוז במימד הצדק.

כי בלי זהות יהודית ברורה ומוצקה שמאחוריה ניצבת החברה הישראלית בגלוי ובגאון – בלי היכולת להצביע לשמים ולומר: האלוהים שכרת עמנו את הברית שהפכה אותנו לעם הנצח, והשיב אותנו לארצנו אחרי 2000 שנות גלות, בדיוק כפי שהובטח לנו בתורתו, הוא שנתן לנו את הארץ הזו – ולכן שלנו היא, ושלנו בלבד –

בלי האמירה הזו, כל שנותר הוא הטיעון הבא –

נכון שכבשנו ארץ לא לנו ב 48, אבל לא היתה לנו ברירה אחרת, אחרי אאושוויץ לא היה לנו לאן ללכת…

ונכון שב 67, הוספנו וגזלנו ארץ לא לנו והגענו עד לירדן –

ובכן הואילו לקבל מאיתנו את שגזלנו מכם ב 67, ולהעלים עיין מהארץ שגזלנו ב 48…

נו? אילו אתם מקשיבים מן הצד למן טיעון שכזה, במקום טיעון של צדק (זה של אבא שלי) אילו אתם הייתם שומעים מן הצד האחד טיעון פשוט שאומר זו ארצי, ומן הצד השני מן טיעון פרגמטי שכזה שאין בו ולו לחלוחית קטנטנה של צדק – לצד מי הייתם נוטים?

ועכשיו נחזור להתדרדרות האסטרטגית.

כשאין באמתחתך ולו לחלוחית של צדק, אתה נותר מן קוזאק נגזל שכזה, צלבנים מודרניים שכקודמיהם, מרוכזים בשפלת החוף וממתינים למכת החסד.

כשאיבדת את מימד הצדק, הפכת לאורח לא קרוא בארצך ואיבדת את הלגטימיות ליזום מהלכים אסטרטגיים התקפיים.

לכל היותר אתה יכול להשמיד מחסן (וגם את זה בצורה אנונימית), או לירות בטיל שמשוגר אליך (אבל רק אחרי שהוא משוגר) – מרחב הלגטימיות המבצעית של ה”קוזאק הציוני” הולך ומצטמצם – אתה יכול רק להתגונן וגם את זה, רק אחרי שכבר הותקפת…

נו?

אתם כבר מבינים איך נוצר האיום האסטרטגי המטורף שבתוכו אנו מוצאים את עצמנו כיום?

זה קרה כי ישראל לא חשה שיש לה את הלגטימיות לצאת למלחמת מנע, כדי לשמר את יתרונה האסטרטגי.

חודש אלול שהחל השבוע, הוא הזדמנות מצויינת לשוב אל זהותנו – אל מדינה יהודית, נקודה! בלי שום טישטושים.

כשנשוב אל זהותנו, נשוב אל בטחוננו.

חודש טוב ומבורך.