פרשת ראה תשפב

“כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה.” (דברים, י”ב, ה’)
שוב ושוב חוזרת הפרשה ומזכירה לנו את מקום המקדש, את המקום בו בחר ה’ – את הר הבית.
“לשכנו תדרשו” אומרת הפרשה, אתם חייבים לדרוש את מקום השכינה.
“ובאת שמה” – חייבים לעלות ולבוא להר!
כי אין דבר כזה חתונה בהתכתבות!
אני אהיה לכם לא-לוהים ואתם תהיו לי לעם – משם! מן המקום ההוא. שם הכל מתחבר. הגוף הלאומי ונשמתו הא-לוהית, הפיסי והמטה-פיסי – שם מקור החיים, שם אנו הופכים לעם חי. עם ישראל, שחי באמת ומגשים את ייעודו האוניברסאלי.
עד מלחמת ששת הימים, כשהיה ההר שבוי בידי זרים, אנוס היה הזוג המאוהב להסתפק בחלופת מכתבים. הסתפקנו בתפילה ובצפייה. מן ההר ומן הצפייה לשוב אליו, שאבנו תעצומות נפש ושמרנו על זהותנו עד ששבנו באורח פלא לארצנו.
אך מרגע שהשיב לנו אבינו את מקום המקדש ובמקום לשוב ולהתאחד אנו ממשיכים להתכתב מרחוק – אנו מכריזים בזה שלא בחתונה אנו חפצים ולא משפחה אנו מעוניינים להקים – שכחנו את ייעודנו והתאהבנו –
במכתבים…
“השולט בהר שולט בארץ” – אמר משורר הקטרוג והאמונה – אורי צבי גרינברג
הר הבית, כמוהו כ’לב באברים’.
כשהפקרנו את ההר לחמאס, מסרנו עצמנו בידיו.
היסוד הרוחני לפתרון הבעיה בעזה – נמצא בהר הבית.