לדרוזים נפל האסימון

ב”ה חשוון תשס”ח

לדרוזים נפל האסימון משה פייגלין – nrg

לפני ארבע שנים עשינו שבת בפקיעין. הייתה שבת נהדרת. מרגלית זינתי – זו שאינה לא אשכנזיה, לא ספרדיה ולא שום עדה אחרת, פשוט משום שמשפחתה נותרה בפקיעין לאחר חורבן המקדש ומעולם לא יצאה לגלות – המרגלית הזו (תרתי משמע) היתה עדיין בחיים. היא פתחה לנו את בית הכנסת העתיק והראתה לנו את ספר התורה בן למעלה מאלף השנים המוצג שם. ביקרנו במערת בה הסתתר רבי שמעון בר יוחאי, בקברי התנאים – פקיעין כאילו מוחקת 2000 שנה ומחברת אותך אל היסודות הפשוטים והבריאים קודם ההליכה לגלות.
אבל קשה היה שלא לחוש בעויינות. מרגלית הזקנה סיפרה על התנכלויות. מלבדה, כל היהודים כבר עזבו, והחלוצים המבקשים בעדינות ומתוך כבוד רב לאוכלוסיה המקומית, לבוא במקומם ולשמור על הגחלת היהודית בפקיעין – סובלים כל העת התנכלויות על רקע לאומני. אגב – המצב בפקיעין טוב הרבה יותר ממצבם של יהודים ביפו ובעכו.

ביקרתי לא פעם בכפרי הדרוזים ויש לי כמה חברים טובים שם. מה שהביא אותי לשם הייתה העשייה הפוליטית – זמן לא רב לאחר שהצטרפתי לליכוד, היו בחירות פנימיות לרשימה לכנסת, וביקשתי את תמיכתם. ברבות השנים התהדק הקשר עם כמה מהם והפך לחברות של ממש. כשהגעתי בפעם הראשונה לאסיפת בחירות בכפר דרוזי, היו אתי עוד כמה מועמדים שביקשו את תמיכת האוכלוסיה המקומית. זה אחר זה עלו המועמדים לדבר וכולם התחילו פחות או יותר באותו משפט. “כולנו אחים – אנחנו אחים שלכם – אתם אחים שלנו – אחים אחים אחים…”. לא ידעתי מה אני בדיוק הולך להגיד – אבל ההתמרחות המתחנפת הזו לא מצאה חן בעיני. האירוע התרחש זמן קצר לאחר שאהוד ברק הבריח את צה”ל מלבנון (והכניס את חדרה לטווח טילי החיזבאללא). הבגידה בבעלי בריתנו – חיילי צד”ל עוד היתה צרובה היטב בזיכרון. הבטתי בקהל. המסורתיות היתה מאוד בולטת. צעירים ישבו מאחור, מבוגרים לפנים, ובשורות הראשונות – זקני העדה בלבוש מסורתי.
“אני לא אח שלכם” – פתחתי ואמרתי – העיניים נפקחו בפליאה, עוד מעט ותהיה כאן תקרית… “אני יהודי ואתם דרוזים – ודווקא בגלל שאני מבין בדיוק מי אני, בגלל שאני נאמן לזהות שלי, אני יודע מה זו נאמנות וכבוד לבעלי הברית שלי”. “אני מביט בכם ואני רואה עד כמה אתם מבינים את הצורך בשמירת הזהות. מי שאין לו את העוגן הזה לא יכול להיות נאמן לשום דבר, לא לאשתו, לא לקהילתו, לא לעמו, לא לארצו – ובטח שלא לבעלי בריתו. כדי שהברית בין ישראל לדרוזים לא תסתיים כמו הברית עם הצד”לניקים – ישראל צריכה מנהיגות שנאמנה לזהות היהודית ולא בורחת ממנה”.

אני לא יודע אם היהודים באולם הבינו על מה אני מדבר – אבל הדרוזים הבינו ועוד איך – הדברים עשו רושם גדול וזה בא לידי ביטוי בולט בקלפי – הדרוזים רצו אותי בכנסת, אבל הבג”ץ שאישר אז את מועמדותו של עזמי בשארה, פסל את מועמדותי. במקומי נכנסה פנינה רוזנבלום…

מה אנחנו רוצים מהדרוזים בפקיעין. תרבות הבגידה הישראלית דוחקת בהם כל העת –”השתגעתם?” – היא סונטת בדרוזים – ” הרי היהודים משדרים כל העת ארעיות, הם נופלים אפיים ארצה מול גילויי הלאומנות הערבית, משום שאינם נאמנים לעצמם לזהותם וממילא גם לא לארצם. הישראלים – בעומק ליבם חושבים שהערבים הם אלו שצודקים, לכן הם מחפשים כל הזמן פתרונות פרגמטיים כביכול – כדי לברוח משאלת הצדק. ברור שאתם, שכרתם ברית דמים עימם, אינכם זוכים לכבוד לו זוכים הערבים – הישראלים בזים לעצמם אז איך אתם רוצים שיחושו כלפי מי שמתחבר אליהם – ‘שטינקרים’ הם מכנים את הסייענים – לא בעלי ברית…”.
בהודעה שהוצאתי לתקשורת מיד עם היוודע דבר הפוגרום בפקיעין אמרתי כך: “מה שמתרחש בפקיעין הוא התשובה למערערים על הצדקת ריבונותנו בירושלים. אך טבעי הוא שהדרוזים יצטרפו בסופו של דבר אל הצד המאמין בצידקתו.”

מה היתה התגובה הישראלית. ניסו כמובן לטעון שזה לא על רקע לאומני אלא בגלל האנטנות. נו-טוב, סתם ככה שרפו את בתי היהודים, זה כמו שהסבירו פעם שהנערה הערביה שדקרה שוטר מג”ב עשתה זאת כי נכשלה בבגרות… אח”כ גרשו כמובן את היהודים מהכפר – מה שמוכיח סופית שכל הסיפור של פקיעין והזהות היהודית זה סתם שיגעון פרטי של כמה “קיצוניים”, בשביל מדינת ישראל, השורש והזהות היהודית מהווים מעמסה ואינם שווים ככליפת השום. שוב ברחו לפתרון הפרגמטי ובגרוש היהודים נתנו את האישור המובהק לכך שלישראלים אין שורש, הם אינם אלא חולות נודדים פה. עכשיו ברור לגמרי שמוטב להצטרף למי ששייך לכאן וגם יישאר כאן. כי אם אחרי 2000 שנה של קציפות יהודית בפקיעין, ישראל מגרשת את היהודים משם, אז ברור לגמרי שאין שום הצדקה לקיומם המדינה היהודית ובמוקדם או במאוחר היא תיעלם. צריך להיות אדיוט גמור כדי לשמור על נאמנות למדינה כזו.