תורמים חיים

אינני יודע אם כאשר משפחתו של יגאל יהושוע הי”ד, שנרצח בצורה המזעזעת מכל – כלומר בלינץ’ המתועב שערכו בו ערביי לוד – היתה נותנת את הסכמתה לכך שאחד מאיבריו יושתל בערביה תושבת מזרח ירושלים.
בכתבות בוואלה ובמעריב, המתארות את הסיפור ההזוי הזה, לא מופיעה תגובת המשפחה.
יש רק ראיון עם המושתלת – ראנדה שמה, ועם בנותיה. הן – אגב – מקפידות שלא לגנות את מבצעי הלינץ’ אלא את האלימות… כלומר הלבנה הרגה את יגאל הי”ד, לא הערבי שהטיח אותה בפניו… אולי נשלח את חיל האוויר להפציץ את הלבנה (כשיסיים עם המנהרה)…
אז אני באמת לא יודע מה חושבת המשפחה, וכל שאני יכול לעשות הוא להרכין ראש נוכח יגונם האין-סופי.
אבל יש דבר שאני כן יודע.
למשפחת הנרצח, משפחתו של יגאל הי”ד, לא ניתנה כלל זכות הבחירה.
הם יכלו לסרב להצעה לתרום את איברי יקירם, והם יכלו להסכים. הם לא יכלו להודיע שהם מעוניינים לתרום רק ליהודים. 
לתורם חי, מותר לייעד את תרומתו לאדם ספציפי (למשל בן משפחה), אך גם הוא לא רשאי לייעד את תרומתו לקבוצה זו או אחרת. ‘גזענות’ אתם יודעים… למשפחתו של תורם לאחר מותו, אין את ה’פריבילגיה’ לתרום לאדם ספציפי.
לכן, סביר להניח שכשברוב אצילותה, תרמה המשפחה את אבריו של יקירם שנרצח, לא ידעה המשפחה (ומניסיוני אני מניח שאיש גם לא יידע אותה),  שקרוב לוודאי כי איבריו של יקירם, יושתלו בערבים. 
ומדוע?
משום שכמעט כל תורמי הכליה (מן החי), שתורמים באופן אלטרואיסטי – כלומר בלי להכיר את הנתרם –  הם חובשי כיפות סרוגות. 
מעט חרדים תורמים  גם כן.
ועוד פחות מכך (ביחס לחלקם באוכלוסיה) תורם הציבור החילוני.
ערבים לא תורמים כלל (למעט בתוך המשפחה).
ומדוע שיתרמו? הם הרי תחת כיבוש… לא רק כליות הם לא תורמים, ראיתם פעם שלט שמתנוסס מעל מחלקה בבית חולים, או אגף במוזיאון, או גן ילדים ישראלי – נתרם על ידי אחמד מוסא…?
אז הערבים לא תורמים. הם כבר תרמו ב- 48 את ארצם וכל מה שהם מקבלים, שלהם בעצם…
ולמשרד הבריאות יש בעיה.
ה’סרוגים’ האלה, “גזעניים שכמותם”, (הכמעט יחידים שתורמים כליות, כן…) רוצים למרבה הבושה, לתרום דווקא לאחיהם היהודים. לכן קמו עמותות שמתחכמות ומשדכות תורם ‘סרוג’ עם נתרם יהודי. לבקשה ספציפית לא ניתן לסרב וכך יודע ה’סרוג’ שכלייתו תגיע לבן עמו – כפי שרצה. למעלה מ- 1000 תרומות כליה מן החי, התבצעו בישראל בזכות השיטה הזו – כלומר 1000 יהודים קיבלו בחזרה את חייהם בזכות תורמים שרובם המוחלט – סרוגים.
גזענות או לא גזענות. 1000 יהודים חיים בזכות השיטה שהצליחה לעקוף את הפוליטיקלי קורקט של משרד הבריאות.

אז היכן הבעיה?
הבעיה היא שהתור אצל היהודים מתקצר ואצל הערבים מתארך. ולכן משרד הבריאות יעוט על כל הזדמנות שבה לתורם אין שליטה בתהליך, בכדי לנתב את התרומה אל הציבור הערבי.
למי שחושב שזה בסדר גמור כי הרי ‘כולנו בני אדם’, אני מציע לשאול את עצמו, האם יגאל יהושוע הי”ד נרצח כי הוא היה בן אדם, או משום שהיה יהודי??? 
אין קל מלהסתיר את האמת מאחורי סיסמאות יפות. זה נכון שכולנו בני אדם, אבל אנחנו דואגים קודם כל למשפחתנו ולבני עמנו – רק אחר כך לעמים אחרים. וכשאנחנו במלחמה, אנחנו ממש ממש לא דואגים לעם שנלחם בנו – להיפך, אנחנו משיבים מלחמה שערה. 
לא הטרור נלחם בנו, לא המנהרה ולא הלבנה – ערביי ישראל בחרו לפתוח נגדנו במלחמה, וגם שוחרי השלום שבהם (ויש רבים כאלה) בחרו להזדהות עם המלחמה הזו באמצעות נבחריהם ובשביתה כללית שהכריזו עליה.
לכן, השתלת איבר של מי שנרצח בצורה זוועתית שכזו במהלך המלחמה הזו, בבן העם שפתח במלחמה  – היא מעשה נבלה שאין לתארו! זהו עיוות מוסרי, אובדן מוחלט של הקואורדינאטות במרחב הטוב והרע. 
אני מניח שמשפחת הנרצח לא נתבקשה לאשר (כפי שראוי היה שיהיה גם אם החוק לא מחייב זאת) ולכן בכתבות המספרות על המקרה, בני משפחת הנרצח לא מרואיינים ולא מגיבים כלל. אבל גם אם ידעו ובדעה צלולה הסכימו לתהליך,  העיוות רחב הרבה יותר מהסיפור הספציפי הזה.
זוהי תמצית סיפורו של עם שאיבד את זהותו ואת יכולתו להבדיל בין אויב לאוהב בשעת מלחמה.
כשביקשתי לתרום כליה, לא עניין אותי אם היא תגיע לגבר או אישה, דתי או חילוני, ימני או שמאלני, סטרייט או הומו. הייתי מוכן לתרום אפילו לגדול שבשונאי – ובלבד (‘גזען שכמותי’) שיהיה יהודי. כדי שאתרום לערבי, צריכה היתה להיות סיבה טובה לכך – למשל, כדי להחזיר לו טובה – אך התרומה ליהודי אינה זקוקה לסיבה. אני תורם כי הוא אחי – וזהו, בלי לשאול שאלות.
מבוקשי ניתן לי, אך רק במחיר תמרון של תורם אחר, לתרומה כנגד רצונו – למושתל ערבי.

על האופן שבו נעשה הדבר, ניתן לקרוא במאמר ‘תרומת כליה בעידן הפרוגרסיבי’