טז וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל-חַטֹּאתָם; וְכֵן יַעֲשֶׂה, לְאֹהֶל מוֹעֵד, הַשֹּׁכֵן אִתָּם, בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.  (ויקרא. ט"ז)

"הַשֹּׁכֵן אִתָּם, בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". הברית שנכרתה בין עם ישראל לבין הא-לוהים, אינה ניתנת להתרה. לא משנה כמה יחטאו וייטמאו – האל שוכן בתוכם ומבטיח לעמו חיי נצח. האנושות מבינה זאת ומודדת את עם ישראל באמת מידה אחרת. אנחנו תמיד מתבכיינים על הצביעות מצד המוסדות הבין לאומיים כלפינו. ובמידה רבה אכן מדובר באנטישמיות. אך לצד זו יש גם יסוד אמיתי באמת המידה המיוחדת לנו – יש א-לוהים בקרבנו, מצופה מאיתנו סטנדרט אחר.

יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ--שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא.  יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, לֹא תִקָּח:  לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ--בְּחַיֶּיהָ.  יט וְאֶל-אִשָּׁה, בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ--לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.  כ וְאֶל-אֵשֶׁת, עֲמִיתְךָ--לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְזָרַע:  לְטָמְאָה-בָהּ.  כא וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'.  כב וְאֶת-זָכָר--לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה:  תּוֹעֵבָה, הִוא.  כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְטָמְאָה-בָהּ; וְאִשָּׁה, לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ--תֶּבֶל הוּא.  כד אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה:  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.  כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ.  כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה:  הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.  כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ.  כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. (ויקרא. י"ח)

רגע רגע – אם הא-לוהים בקרבנו בלי קשר לחטאינו ולטומאותינו, כיצד יכולה הארץ להקיא אותנו?

ארץ ישראל היא ארמונו של מלך העולם. 'פלטרין של מלך'. לעיתים הנסיך הסורר מקדיח את תבשילו מתנהג באופן שאינו ראוי ונשלח אל מחוץ לארמון. אבל הנסיך תמיד יישאר בנו של המלך. גם בגלותו ידאג המלך לעקוב ולהשגיח אחר בנו – בתוך טומאותיו.

כד וָאֹמַר לָכֶם, אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים.  (ויקרא.כ)

שוב ושוב מחברת הפרשה בין הרמה המוסרית – ההתקדשות – לבין ירושת הארץ.

ארץ ישראל אינה סתם ארץ. היא כמו אורגניזם חי. יש רמה מוסרית מסויימת שמעבר לה, "קיבתה" אינה מסוגלת להכיל והיא מקיאה ממנה.

אך כשהקיאה אותנו הארץ – היא לא קיבלה אל קרבה שום עם אחר.

כמו המלך המתגעגע, הארץ הזו עמדה בשיממונה בכל גלותנו הארוכה ולא קיבלה אל קרבה שום עם אחר. כולם חלפו פה – בציר האסטרטגי המגשר בין יבשות ואימפריות. אך בכל אלפי שנות הגלות, לא נוצרה שום ריבונות עצמאית אחרת בארץ ישראל. בודדים ישבו כאן, כובשים שלטו בה מרחוק. אך שום מדינה לא קמה בארץ ישראל מאז חורבן המקדש והיציאה לגלות ועד שיבת ציון ותקומת מדינת ישראל.