פרשת עקב תשפ”ב

“כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִים הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם”.

מכירים את הפרפרים בבטן לפני אירוע משמעותי שאתם אמורים לעמוד במרכזו? הכפילו ושלשו את עוצמת הפרפורים, ואולי נגיע לתחושתם של בני ישראל ערב כניסתם לארץ.
בני ישראל נמצאים על סף הגשמת החלום של ארבעים שנות מדבר. שנים שאמנם לא היו מלבבות, אך הפרנסה הייתה מצויה ולא היה צורך במאמץ מיוחד לשום דבר. עתה האחריות עוברת אליהם. צריך להלחם כדי לכבוש את הארץ , צריך לעבוד את האדמה כדי להתפרנס. זה ממש מפחיד. בעיקר כשאין ממי ללמוד, אין על מי לסמוך והכל חדש ומאיים. לא פלא הוא שברגעים אלו החששות גוברים.
כמעט כל אחד חווה בחייו רגעים כאלה שבהם הצעקה “מאין יבוא עזרי” פורצת מכל נימי נפשו.
אך הכל זה משתנה ברגע, כאשר מצליחים.
עד לניתוח מתפללים, כאשר יש בצורת צועקים, כשזקוקים לעזרה מתחננים. אך כאשר העניינים מסתדרים – אז עומדים בפני הסכנה הגדולה באמת.
“וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצרים” .
יש הנשארים במדבר ומקווים שאת הכל יעשה ה’. ההשתדלות היחידה מבחינתם היא התפילה. ויש השוכחים את ה’ ותולים הכל ב“כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה”.
אנו משתדלים בכוחנו ועוצם ידנו ויחד עם זאת זוכרים אֶת יְדֹוָד אֱ-לֹהֶינו “כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְך כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל”.
בעמידתנו מול אומות העולם בחודשים הקרובים זכירה זאת היא הנותנת את הכוח לפעול ולעשות, מול גלי ההפחדה.
שבת שלום.